איזה כיף- בורחים לטרינידד!

כשהוריקן מת'יו מתחיל להראות את ניצניו בלב האטלנטי, הרצון לרדת דרומה ניצת ובין יום החלטנו להפליג לאי טרינידד שיושב מול חופי ונצואלה.

ההחלטות הספונטניות בדרך כלל מביאות אלינו דברים טובים, אז למה לא בעצם?

אמרנו יפה שלום ולהתראות בקרוב לרוטים ולרבי ברוך ואשתו חיה המקסימים, מבית החב''ד המקומי, ולצד עשר סירות נוספות יצאנו לכיוון טרינידד, שנמצאת במרחק של יממת הפלגה.

הרמנו מפרשים, הדממנו מנוע, והקרוזה לא זזה. ההפלגה החלה בממוצע של שני קשרים. בואו נאמר שהרוח לא עזרה לעניין, אבל מה שהאט אותנו במיוחד היה הלכלוך שהצטבר בתחתית הסירה במהלך העגינה בפריקלי שבגרנדה, וייצר המון התנגדות אל מול המים. כעסנו קצת על עצמינו שלא השקענו את הזמן בניקוי התחתית, ארטור נתן ניסיון בניקוי הסירה בעת הפלגה איטית... מה שהתברר כלא מוצלח. ספגנו את המפלה וקיווינו להגיע ליעד לפי שענני מזג האוויר הצפוי יכנסו.

האיזור בקרבת טרינידד ידוע בחששו לפיראטים המגיעים לעתים מחופי ונצואלה, כדי לקבל את שכרם החודשי מיאכטות חולפות. הסיכון הוא לא רב באופן קיצוני, אך עם זאת יש הוראות זהירות להפלגה. היכן לחלוף, מתי ואיך. בגלל שקרוזה הייתה איטית עקב הלכלוך הרב, לא הצלחנו לעמוד בהוראות הללו, והפלגנו בקירבת אסדות הקידוח ששם טוענים שמסתתרים הפיראטים.
בסופו של דבר אף פיראט לא הגיע ושום ענן לא תפס אותנו לא מוכנים, הגענו לכניסה למיצרים הקטנטנים של טרינידד, עם כמה שעות מנוע מיותרות ולחץ דם גבוה.

כתוצאה משפך הנהרות המגיעים מיבשת דרום אמריקה, המים בקירבת חופי טרינידד אינם כחולים, אלא ירוקים ועכורים. מה שמביא להחזר אור מטורף מהפלנקטון הזוהר בלילה בפוגשו את האוויר. בכניסה למיצרים, המים החלו קופצים ללא הפסקה עקב זרמי הגאות והשפל, ויחד איתם הפלנקטון הבהבו בכל גל קטן. משני צדדינו הופיעו הצלליות של ההרים החשוכים מצופים בעצים טרופיים בכל מיני צורות. מחזה באמת מרהיב. או כמו שארטור כינה את הרגע כ''הפלגת מכשפות''.

לאחר שעת הפלגה אל מול הזרם, במיצר שאורכו מייל בודד, נכנסנו למפרץ ''שאגוראמס''. שם קיבלנו הלם שייט. מלא מלא מלא אוניות משא גדולות, גוררות, סירות פיילוט, כלי שייט צבאיים וסירות מפרש כמונו שעוגנות בין כולן. הגענו למוקד שייט גדול בקריביים.

שעה לאחר שהטלנו את העוגן נכנסו ענני גשם שהביאו רוח מאוד חזקה. נשארנו ערים כדי להשגיח על העגינה, אך מחוייכים שהשגנו את העננות ולא חטפנו אותה בהפלגה עצמה.

את השבועיים וחצי שלאחר מכן, ניצלנו להספנה של הסירה. צביעת גוף ותחתית ועוד כל מיני ומיני דברים קטנים שרצינו לשפר בסירה.

לצד העבודות על הסירה, ארטור פתח סדנת עבודות משלו ועבד שעות נוספות על גלשן ההידרופויל החדש שלו.

תוצרת העבודה תופיע בפרק הבא...

ארטור טוען שאני לא יודעת לשמור על עבודה נקייה. אני מתנגדת בתוקף לטענה.

לעומת המספנה המבודדת והמרוחקת בגרנדה, שבה תכננו לבצע את ההספנה לקרוזה, בטרינידד המצב שונה מאוד. המספנה שלנו הייתה אחת מבין שלוש שנמצאות האחת בצמוד לשנייה. כל התנאים היו מעולים, עד כדי שהיה לנו קצת עצוב לרדת בחזרה למים, מרוב שהיה נוח. אנשי מקצוע, חנויות ציוד, חדר ווייפיי ממוזג, מכבסה ממול הסירה, מקלחות צמודות, ונקודת האור הגדולה ביותר- מאמא שמוכרת אוכל מקומי מחוץ לשערי המספנה. כל העובדים והשייטים מגיעים לאכול אצלה בדיוק ב12 בצהריים. יאמי!

שולחן טיפוסי לאמצע היום במספנה. מה יוצא דופן?

נהנתי מהעובדה שאני יכולה לעשות יוגה על קרקע מוצקה וללא טלטולים.

הפסקת צהריים. בורחים אל מתחת לסירה מהשמש הקופחת.

האנשים במספנה היו מאוד נחמדים, שכנים הגיעו להכיר ולומר שלום, והעובדים תמיד זרקו חיוך. אך מכולם היה אחד מיוחד ששמו ריקי. הוא מאוד התלהב שהגענו מישראל הרחוקה, וכל הזמן הגיע לשאול שאלות... הוא לא הצליח להבין שאנחנו כבר לא חיים את אורח החיים התנ''כי בארץ הקודש, והופתע לגלות שיש לנו סמארטפונים במקום גמלים. בכלל, מאוד מתלהבים פה מישראל, ובכל שנה מוציאים קבוצות טיולים מטרינידד למדינתנו הקטנה.

בתמונה: שיעור ציור בצבעי מים אצל אחת מהשכנות

בכל יום שבת בערב מארגנים ערב ג'אם. כל השייטים המוסיקליים מוזמנים להגיע עם כלי הנגינה שלהם ולעשות מוסיקה. אני קפצתי להתרשם ובלי לשים לב נשארתי שם מעל שעתיים.

בכל יום בשעת הצהריים, הגיעו מסך עננים, רעמים, ברקים וגשם חזק, שחלפו כאילו לא היו תוך חצי שעה לכל היותר.
בכל פעם מחדש חשבתי לעצמי שחזון אחרית הימים עומד להגיע.

באחד מן הימים לקחנו יום חופש מהעבודה והלכנו להסתובב בעיר הגדולה של טרינידד Port Of Spain. בניגוד לכל עיר אחרת שהספקנו לראות בקריביים, העיר הזו היא עיר 'על אמת'. בניינים, רמזורים, כבישים דו- סטריים, איי- תנועה, רשתות אוכל ידועות, ומלא אנשים. תופעה נוספת שהייתה דיי מוזרה בעינינו היא קניון צמוד לקניון, בתוך קניון שצמוד לקניון אחר... מבוך קניונים בקיצור. נראה שהם מאוד התלהבו כאן באי כשהם גילו את פטנט הקניונים.

בתמונה:

כמה עובדים נדרשים לכיסוח דשא לצד הכביש באי קריבי טיפוסי?

מכסח דשא אחד, ארבעה עובדים שיחזיקו את החציצה שחס וחלילה לא יעוף דשא לכביש, ועוד שניים שיפקחו מהצד.

אין ספק שהייעול פה הוא ברמה אחת מעל.

דבר נוסף שהצטייר כייחודי מהאיים האחרים היה ריבוי סוגי האנשים שקיימים באי. המון פרצופים שונים כולל ערבובי גזע, שתמיד נראים יפים לעין. אינדיאנים, אפריקאים, סינים, הודים וקצת מזרח אירופאים.

עכשיו, רק אם תרשו לי, ארחיב במילה או שתיים על התחבורה הציבורית בטרינידד ובאיים קריביים שביקרנו בהם בתקופה האחרונה. ברוב האיים, שגדולים מספיק עד כדי שצריך להתנייד בהם, ישנו כלי תחבורה ציבורי עיקרי בצורת מיניבוס פשוט. הכינוי למיניבוס משתנה עם האי, אבל ההרגשה תמיד נשארת זהה. יושבים וקופצים מצד למצד על מהמורות הכביש יחד עם המקומיים, בצפיפות מאחדת מאין כמוהה. המוסיקה תמיד מתנגנת ברקע, ובכל נסיעה יש מצב שתחשוש לחייך.
ישנם איים שבמיניבוס נהג בלבד, וישנם איים שבמיניבוס ישנם נהג וכרטיסן. אך הכרטיסן אינו רק כרטיסן, הוא גם עוסק ביחסי הציבור של המיניבוס כדי להגיע לכל לקוח אפשרי בצידי הכביש (תפקיד שדורש יצירתיות, והם באמת מעולים בזה).
אך למרות כל ההבדלים, לכולם מכנה משותף והוא- לנהוג כמו משוגעים על מנת להשיג כמה שיותר נוסעים.

הכינוי של הטרינידדים למיניבוס תפס את המקום הראשון- ''מקסי טקסי'', פשוטו כמשמעו, מקסימום נוסעים במינימום מקום.

מבט על נוסעי המיניבוס מבפנים

אחד הפרויקטים היה צביעת גוף הסירה. הצביעה יצאה יפיפיה ונוצצת.

אז סיימנו לצבוע... וסיימנו גם את כל המשימות האחרות שקבענו להספנה- הגיע הזמן להשיק את הסירה בחזרה!

קבלת הפנים בחזרה למים הייתה כיפית מאוד, עם מעט טלטולים במפרץ העגינה ושקיעה יפה כמו שאנחנו מכירים.