יום שלישי, 30 ביוני 2015

ברוכים הבאים לציקלדים- נקסוס!

29.6
אורכה של ההפלגה שבפתח היה מעל לחמישים מייל, ולמפונקים שכמונו, שהתרגלו ל10 מיילים במקסימום, זה היה ארוך! התחלנו בחידוד במעלה הרוח שעוצמתה הייתה 20-25 קשרים, עם גלים של מטר עד מטר וחצי. לאחר שהתרחקנו מספיק מהאי פטמוס החלפנו מפנה, עכשיו הגלים החלו להגיע מהצד, פחות נעים לגוף שמתעייף מלהחזיק את שרירי הליבה ללא הפסקה כנגד הטלטולים- אבל אין מנוס! גם בשינה השרירים ממשיכים לעבוד.
בזמן שהייתי במשמרת על ההגה חשתי כיצד הרוח יורדת בעוצמתה עד שהגיעה לאפס קשר. הרוח אומנם ירדה אך הגלים שמרו על גובהם. כשאין רוח, הסירה אינה מתקדמת, ואם הגלים נשארים כשהיו, הטלטולים גוברים משמעותית. כיוון שאנחנו חסכנים מאוד בשעות מנוע, ג'עג'ענו במקום עד שהרוח חזרה לעצמה כשעה אחרי שירדה (וטוב שכך!).
הגענו ליעד בשלוש בלילה. בסמוך לכניסה למרינה העירונית בעיר 'חורה' ישנה נקודת עגינה מאוד נוחה. מצפון לה שרידים מהעת העתיקה שמוארים באורות מחמיאים כשיורדת החשיכה, ממערב לה הים הפתוח וממזרח העיירה עצמה שמשלבתבמבנים עתיקים וחדשים. עגנו בזריזות ונכנסנו למיטות כדי לישון את שנת המלכים שלנו.
ביומיום שלנו אנחנו מכוונים שעון מעורר לבקרים, וכמעט תמיד דוחים אותו לפחות בשעה. הפעם, ויתרנו מראש והלכנו לישון עד ליקיצה טבעית. אחרי הפלגה מעייפת שכזו- מגיע לנו.

תמונה של בוקר

בבוקר (צהריים בשבילכם) התארגנו ליציאה לסיבוב בעיר. תוך כדי העמסת התיק בשיטת הבבושקה של ארטיומלה (פירוט על השיטה בפרק 'רודוס') גילינו שהארנק של ארטור לא נמצא בהישג יד. אני אישית, כבר רגילה לאבד דברים בסירה. 'קרוזה' אוהבת לשחק איתנו מחבואים, אבל תמיד, בסוף היום, אנחנו מנצחים ומוצאים את מה שאיבדנו שם. לכן הייתי בטוחה שנמצא את הארנק. דקה, שתיים, חמש, עשר דקות... והארנק לא מראה ולו לא סימן. התיישבנו והתחלנו לגלגל את האירועים לאחור. מהרגע שבו שבנו לסירה באותו היום, דרך הגירוסיה שארטור אכל בה ועד לגלידריה הטובה באי... זה בטח בגלידריה! ! !
מכאן ארטור ימשיך אותי, אחרי הכל הארנק שלו הוא הכוכב היומי...!
ארנק אבוד זאת אף פעם לא בשורה טובה בייחוד לא בארץ זרה ולכן התנהלות האירועים הבאים הייתה מהולה בלחץ וחוסר וודאות נוראי. איך לעזאזל מגיעים לגלידריה בה המוכר בקושי מדבר אנגלית ללא כתובת באינטרנט? פשוט!- מתחקרים אחורנית את כל בעלי העסקים שפגשנו באותו היום... וכך החל סיפור חד גדיא הפרטי שלנו (אין צורך לעקוב אחר הפרטים – הם חסרי משמעות לחלוטין): התחלנו עם טלפון לגירוסיה שבמזל גדול הייתה לנו מפית עם המספר שלהם רק כדי שיגידו לנו שהארנק לא אצלם אבל הביאו לנו מספר של חנות ממתקים ששאלה גלידריה שכנה שלה שכמובן לא הייתה הגלידה שלנו ואז חזרנו לגירוסיה שהביאה לנו את השם של הגלידריה שלנו אבל לא יכלה לדלג צעד ימינה (שכנים) או לתת לנו את המספר כי הם לא מדברים ביניהם אבל בזכות השם של הגלידריה שלנו הצלחנו לחלץ מספר טלפון מחנות הממתקים ובסופו של דבר אחר שלושה עובדים בגלידריה שלנו שאינם דוברי אנגלית, הצלחנו לתפוס את הבוס ששבר את שיניו כשהסביר שהארנק אכן נמצא... חד גדיא חד גדיא.
ההבנה כיצד אנחנו יוצרים חבילה עם הארנק היה סיפור בפני עצמו, בקיצור – ביוון יש שירות שליחויות סביר המאפשר משלוחים בין האיים על בסיס מעבורות. כך יומיים לאחר גילוי האובדן נשלח הארנק בחבילה לאתונה רק כדי שיחזור לאי פארוס (סוג של ח' שכזאת על המפה).

אחרי פתרון מעשיית הארנק, התחלנו לחקור את העיירה בה עגנו: הלכנו לאורך החוף, ברחובות הקטנים, מצאנו את הסופר המקומי והזול, ביררנו מהו החוף המומלץ לגלישת קייט וקינחנו באיסוף צדפים בשקיעה.

ארטור נתקל בילד המנסה ללמוד קייט עם עפיפון קטן על החוף, וניגש לעזור לו







מצאנו פיסת חוף עם מלא קונכיות קטנטנות





קרישה על מצע יוגורט- נשנוש לפני ארוחת הערב

30.6.15
ביום השני בנקסוס נסענו לגלוש, ווהו! היינו בגישה שהרוח לא תהיה מספיק חזקה, ושהולך להיות יום ממוצע בהנאתו. לכן לקחנו רק את הקייט הגדול שמתאים לרוחות חלשות יותר, וגלשן גלים שיכולת הציפה שלו גדולה יותר, והוא גם כן מספיק לרוחות חלשות.
טרם היציאה פרסנו את אחד מהקייטים על החרטום על מנת לתקן חור קטנטן שהיה בו. לא שמנו לב לשעון המתקתק לקראת מועד הנסיעה של האוטובוס לחוף, ולכן היציאה מ'קרוזה' הייתה בחיפזון- על, תוך רבע שעה מהרגע בו התחלנו להתארגן ברצינות כבר היינו כבר יישובים באוטובוס (כולל העמסת ציוד גלישה על הדינגי, מעבר לחוף בחתירה ללא מנוע, קניית כרטיסים לאוטובוס והעמסת הציוד בתא המטען). הדרך למיקרי ויגלה (חוף גלישת הקייט בדרום מערב נקסוס) עברה דרך החוף המערבי ודרך כבישים צרים (שבכל אחד מהם הופתענו שהאוטובוס משתחל דרכם בכל יום).



בכל פעם שנכנסת מעבורת לנמל בנקסוס, היא מעלה גל של מטר ששוטף את החוף שהחננו בו את הדינגי, וכן מציף את הדינגי במים. "קפצנו מדרגה" ועברנו למגרש מכוניות כדי להשאיר אותה יבשה, תופס??




מגדל סנדביצ'ים ליום שלם בחוף





מיקרי ויגלה הוא אחד מהחופים המומלצים בנקסוס, לכן ציפינו להגיע לאזור עמוס בתיירים- מה שהיה הפוך לגמרי! הרוח שם נשבה בעוצמה קצת יותר חזקה ממה שהתחזית הראתה, היו מעט גולשים, הכנו את הציוד ונכנסנו לגלוששש. איטקין מצאה סוף כל סוף מועדון גלישה שמשכיר ציוד לגלישת רוח במחיר סביר והתפנקה על ציוד למשך שעה (שהפכה לשעתיים בלי לשים לב).

איטקין מתחילה ברענון קצר אצל ארטור גלישה בע"מ





איטקין מימין ואני משמאל :) גולשות יחד





במהלך היום בין סשן לסשן הכרנו חבר'ה ממקומות שונים בעולם שהגיעו, כמונו, לחוף עם הקייט שלהם. ביניהם גימלאי של מכבי האש האנגלים שכרגע מתפרנס מפנסיה וצילום גולשים בקיץ, בחורה שעברה מקליפורניה לפריז והגיעה ללמוד גלישה, וזוג גרמנים שמעביר כל חצי שנה בספוט גלישה שונה ומתפרנס מהדרכת קייט (הבחורה הייתה מאוד נחמדה והשאילה לי את הגלשן שלה!).







בחור שגולש על גלשן המרחף מעל המים- הידרופויל

היה זה יום שלישי, וביום שלמחרת- רביעי, טל הייתה מתוכננת לעזוב אותנו ולהמשיך את מסעה לשבוע בשטוקהולם לפני חזרתה לארץ הקודש. את הערב האחרון תכננו להעביר בישיבה עם קוקטייל טוב ביד. בלי לשים לב זה הפך מישיבה בבר מקומי לחיפוש אחר בר מקומי עם קוקטיילים במחיר סביר יחסית. אחרי שעה וחצי של שוטטות, חיפושים וגישושים התפשרנו על חלוקה של שני משקאות פינקולדה על שלושה אנשים- ערב שיתופי כפרידה מחברה טובה!
ברביעי בבוקר טל סיימה לסגור את התיקים שלה ואנחנו הכנו את הסירה להפלגה הלאה. הארוחה האחרונה שעשינו יחד לא הייתה בניצוחה של איטקין, הפעם היא ביקשה מנת ספיישל מארטור- בלינצ'יקי (בלינצ'סים דקים מאוד עם ממרחים שונים לבחירתנו). הפעם האחרונה שאכלנו את המעדן הזה הייתה בשבוע הראשון או השני למסע.

אחרי ארוחת הבוקר/ צהריים המתוקה והטעימה שארטור בישל לנו, ניגשנו עם 'קרוזה' גישת לונגסייד (דופן) בתוך בנמל, ושם הורדנו את טל. לקח זמן עד שהתנתקנו מהרציף ונפרדנו לשלום (זמני בלבד) מאיטקין (טל זהו שמה הפרטי למי שעדיין לא הבין). אחרי חודש וחצי כל כך אינטנסיביים מוזר להיפרד, בעיקר כשזה מחברה טובה. איטקין השאירה הרבה חותמים אצלנו בסירה, והיא טרמפיסטית ארוכת טווח מומלצת לכל שייט/ת שבאזור!



ממשיכים לפארוס...

יום ראשון, 28 ביוני 2015

לרוס, ליפסי ופטמוס הלכו לים...

24.6.15
יצאנו ממפרץ הפיראטים לכיוון צפון- האי לרוס. התלבטנו אם לעצור שם או לחלופין להמשיך הלאה ישירות לליפסו. בחרנו בעצירה- בחירה נבונה בהחלט! עגנו בחוף שקט וציורי, עם מים שטוחים וירוקים מהשתקפות הצמחייה המרובה שעל ההר. העגינה הייתה פשוטה למדי.
ארטור ואיטקין הכינו את הדינגי וירדו לחוף. אני בחרתי להישאר על הסירה לזמן איכות עם עצמי כדי לשתות קפה ולקרוא ספר, ולאחר מכן יצאתי לשחייה שמילאה בי אנרגיות מדהימות להמשך היום. מדהימות!



אחר הצהריים עלינו לתצפית בקצה ההר שבאי (מה שמתחיל להפוך למסורת- נגיעה בראשי ההרים בכל אי שנקרה בדרכינו) תוך כדי שירת שירי צופים בניצוחה של איטקין. במעלה ההר מצאנו שרידים ממלחמת העולם השנייה, בסיס צבאי, דרכים תת קרקעיות ומיקום לתותח ענק. בנוסף, הצלחנו לראות נוף פנוראמי של כל הים הסובב את לרוס, ואף להציץ לעבר המשך דרכינו...
עד כה, לרוס היה מקום העגינה המועדף עליי. שמחתי מאוד שהחלטנו להיכנס למפרץ. המים, מוסיקת הרגאיי הנשמעת מהחוף, חוסר ההמוניות שהיה שם... שלווה אמיתית. נכנס בדיוק במקום שהיינו צריכים אותו, הפסקה לפני לילה ארוך בים.
על- פי תכנון ההפלגה, שעת היציאה לכיוון ליפסי הייתה 02:00 בלילה. בינתיים איטקין ואני הלכנו לצבור שעות שינה, וארטור ניגש לבשל את התמנון שקיבל במתנה מהדייג בקלימנוס (מעלילות הפרק הקודם). מסתבר שהתמנון עובר דרך לא קצרה במטבח עד לרגע שבו הוא יושב על הצלחת. ארטור התחיל בבישול הבשר במים רותחים ותבלינים למשך ש-ע-ת-י-י-ם-! (המון גז בישול הלך על העניין הזה) לאחר מכן הוא טיגן אותו בחמאה.
ארטור העיר אותנו לארוחת לילה של תמנון & צ'יפס, שגרמה לנו ללקק אצבעות (למרות שמסתבר שאני לא חובבת תמנונים גדולה). אכלנו, שבענו, הנענו מנוע, הרמנו עוגן ומפרשים... ויאללה לליפסי.

היציאה מהמפרץ הייתה מבלבלת מבחינת הרוח. כשחולפים ליד איים, מיצרים, אוכפים וכד' הרוח לעיתים מתגברת, לעיתים נחלשת ולעיתים משנה את כיוונה לפרקים. השעה המאוחרת (שכללה בתוכה עייפות ולילה חשוך ללא ירח) הוסיפה לקושי ההפלגה. עד שהסירה מתייצבת על כיון רוח מסויים, הוא יכול להשתנות תוך שבריר שנייה ולגרום למפרשים לקרוס.
אחרי שהתייצבנו כמו שצריך והתרחקנו מהחוף, ארטור ואיטקין הלכו לישון ואני נשארתי במשמרת. הייתי עייפה, המפרשים התחילו לשחק איתי משחקים ורק חיכיתי לאור ראשון שיעלה. שעתיים וחצי נותרו. הספירה לאחור החלה...
25.6.15
לאחר לילה של הפלגה, הגענו לקראת הצהריים למעגן הדרומי בליפסי. העיירה בה עגנו הייתה שונה מכל המקומות בהם כבר עברנו, הרגיש עבורנו מעין מכונת זמן לתקופה בה התיירות ביוון רק החלה להתפתח. יצאנו לטייל בשכונות שלהם ועברנו בין בתים קטנים עם שטחי חקלאות גדולים, חמורים, עיזים וגידולים שונים...
לא ארחיב יותר מדי על האי, רק אמליץ עליו לאנשים שמחפשים מקום שקט ורגוע שעוד בתחילת דרכו.
27.6.15
הדרך מליפסי לפטמוס הייתה דרך קלילה. הרוח הייתה מושלמת, הים היה רגוע והשמש זרחה לה בשמיים- שייט תענוגות שכזה. כל אחד היה יכול לעסוק במה שרצה כי ההגה האוטומטי עבד כמו שצריך במצב הים שהיה. איטקין קראה ספר, אני הכנתי עגילים וארטור הרכיב פריט חדש לערכת הדייג שלו (שהוכיח עצמו כיעיל כבר ביום שלאחר מכן).
לקראת סוף כל דרך, כשמתחילים להתקרב למעגן חדש, כולם כבר מריחים את הרציף. אט- אט יוצאים מהקוק-פיט ומתחילים לקשור פנדרים לדפנות, להכין חבלי היקשרות, להוריד את העוגן לקו המים ולהניע מנוע.
אזזז... נכנסנו למעגן בפטמוס ונערכנו לעגינה ים- תיכונית (שאני ביצעתי הפעם- והלך טוב!). ראינו בחור שעומד על החרטום של אחת מן הסירות ומסמן לנו לעגון לידו. בהתחלה לא הבנו מיהו הבן- אדם, ולאחר שצמצמנו טווח הבחנו שזהו יהודה. עוד לא הרחבתי על יהודה ועל חבריו בפרקים הקודמים- אלו הם ישראלים שלראשונה פגשנו באי סימי על הסירה שלהם (שם הם הזמינו אותנו לבירה), שנית חלפנו על פניהם במעיינות החמים בקוס, והפעם השלישית (ללא שום גלידה) הייתה במעגן בפטמוס. אז כן, עגנו לידם, ואת הערב של אותו היום העברנו אצלם בסירה. היה זה ערב יום שישי, ישבנו עימם לבירה כשברקע הם ניגנו וזימרו את שירי ארץ ישראל הישנה... געגועים לארוחת שישי.
ביום השני בפטמוס הגענו לקצה ההר שבאי- כהרגלינו עד כה. משם נגלה אל מול עינינו נוף משוגע שמשקיף על כל האי. ממעלה ההר ראינו מפרץ שנראה מתאים לעגינה ללילה, לפני היציאה לנקסוס. המים נראו בהירים וצלולים והיו עוד מספר סירות באזור. סימנו אותו במפה.

עץ תות פורה שמצאנו... נשאר עירום מפירות אחרי שביקרנו עליו



ועוד עץ.. הפעם שזיפים. קטפנו מספיק עד כדי שהכנו ריבה בסירה באותו היום








לאחר שסיימנו את השוטטות באי, חזרנו ל'קרוזה' והפלגנו למפרץ שהזכרתי בפסקה שמעל. לאחר חצי שעת הפלגה הגענו ליעד. הכניסה למפרץ היא מכיוון אחד בלבד, היות והכניסה השנייה חסומה על ידי שרטון חול רדוד. במשך כל הכניסה אליו, היה עלינו להיות עם יד על הדופק כשאחד מאיתנו משמש כצופה בחרטום (ומתריע במידת הצורך על שרטונים). הגענו לאיזור שקט, עם מים רדודים משניים עד ארבעה מטר עומק, ארבע סירות עוגנות, ועל החוף שמונה אנשים בלבד (שארבעה מתוכם נודיסטים).

עוד כמה תמונות מהשוטטות בפטמוס








בערב ארטור יצא לדוג, וסופסוף, הוא הרשים אותנו ביכולתו וחזר עם תמנון לא קטן בכלל!
לגבי התמנון, היות ובפעם הקודמת שאכלנו אותו בסירה בשרו היה קשה כסולייה של נעל, קראנו על הנושא ולמדנו שיש לרכך אותו טרם כניסתו למטבח. ישנן מספר שיטות לריכוך התמנון, ביניהן בישולו למשך שבע שעות במים רותחים, בישול ביחד עם פקק שעם, המלחה וחביתה עם מחבת מיוחדת (כפי שעושים היפנים). אנחנו החלטנו להיות נאמנים למקום, וללכת עפ"י הסגנון היווני- חביתת התמנון כנגד סלע בחוף, ואכן, השיטה התגלתה כיעילה. התמנון יצא רך ועסיסי, ממש כמו בטברנה האסלית ביותר.


במפרץ העברנו את הלילה, ובחמש בבוקר יצאנו לנקסוס.






יום שלישי, 23 ביוני 2015

ארבעה פחות אחת- קלימנוס

ארבעה פחות אחת- קלימנוס
22.6.15
בהמשך לעלילות הפרק הקודם...
בדרך לקלימנוס היה עלינו להקיף את האי קוס ולעצור במעגן דייגים קטן, בצידו הצפוני של האי, על מנת להוריד את סטפני ולהיפרד ממנה לשלום. היא בחרה להמשיך לאתונה. ניצלנו את התחנה בה הורדנו אותה להפסקה קצרה מתנועה. את המעגן בו עצרנו אין למצוא באינטרנט והוא אינו מסומן כמקום עגינה במפות. גילינו אותו ביום שלפני כן בזמן הטיול ברכב. נסענו עד אליו על מנת לבחון אותו על פי עומקו והסתרתו מהרוח, והוא התגלה כמקום מגניב ורגיל לעגינה, מלבד דוברה נטושה ומוזרה שתפסה חצי משטחו. ההגעה למעגן הייתה באמצע לילה חשוך ללא ירח וללא אורות המסמנים את הדרך (הנפוצים בכניסות מסודרות למרינות). עובדה זו הפכה את כל תהליך ההיקשרות לאתגר חדש עבורינו. בבוקר הדייגים קיבלו את פנינו בחיוך רחב ובסיוע בקשירת החבלים.

הפרידה מסטפני
יצאנו ממעגן הדייגים הקטנטן למעגן העירוני בקלימנוס. העיר שהגענו אליה הזכירה מאוד את העיר התחתית בחיפה. היה מצחיק לשמוע מרוכל יווני מקומי, שביקר לפני מספר שנים בחיפה, ומספר שהעיר חיפה הזכירה לו את קלימנוס.
בזמן שארטור הלך למלא גז, פגשנו שם בחור יווני שמפליג על הסירה שלו לבד. במבט ראשוני הוא מזכיר יותר אינדיאני מאשר מישהו מהמזרח התיכון. לאחר שעזרנו לו להיקשר לרציף (ביצע עגינה ים תיכונית בעצמו!!!), הוא המליץ לנו על מקום שנקרא מפרץ הפיראטים שנמצא בצפון מערב האי. לפי דבריו המפרץ המדובר מזכיר חוף קריבי שנמצא מעבר לאוקיינוס.
בדיעבד העצירה בעיירה המרכזית בקלימנוס הייתה מיותרת ולעניין. מצד אחד בזבנו שעתיים של הפלגה, ומצד שני התמלאנו אנרגיות חדשות, ובעיקר מילאנו את הגז (במחיר זול ב-3 יורו מהמחיר שהיה ברודוס).
מובייל תמנונים בקלימנוס

שפית אמיתית מבשלת גם בהטיות וטלטולים- פינת הבישול של איטקין



אז המשכנו הלאה...
לקראת החשיכה התקרבנו למעבר בין שלושה איים: שניים קטנים, והאי קלימנוס עצמו. הקירבה בין האיים יצרה גלים המגיעים מהים הפתוח, מתנגשים בצוקים וחוזרים ובגדול לכיוונינו. באותו השלב הרוח גם ירדה במספר קשרים, ולכן הטלטולים גברו. תנאים אלו הורידו את מהירות ההתקדמות שלנו באופן משמעותי וכבר ציפינו להגיע אל מעבר לאיים, כדי לקבל הגנה ראויה מהגלים.

טעימה מהמשבר הכלכלי ביוון- חסכון בארנונה באמצעות בנייה על המים



בסביבות 22:00 בלילה נכנסנו סופית לתוך ההסתרה, מהפלגה בים מטלטל ומעייף עברנו למים שטוחים ונעימים לשייט. הפלגנו במיני פיורד. על שני החופים שהיו מימיננו ומשמאלנו ראינו שורה של אורות (שיערנו שאלה שני כפרים חמודים ופשוטים), ומיד מאחוריהם הרים סלעיים הנישאים לגובה מרשים. כמעט והתפתינו לעגון שם, אבל ניצלנו את התנאים להתקדמות נוספת לעבר מפרץ הפיראטים.
במפרץ הפיראטים העגינה היא לא עגינה ים תיכונית לרציף, ולא באמצעות עוגן, אלא היקשרות למצוף המקובע במקום. כיף להגיע מאוחר בלילה, ולהבין שאין צורך להטיל עוגן ולזרוק חבלים, אלא רק להיקשר למצוף שכבר נמצא שם.
23.6.15
בבוקר הצטייר אל מול עינינו מפרץ רגיל לכל דבר, לא קריביים ולא נעליים. בכל מקרה, החלטנו לעלות לתצפית, אולי שם נרגיש מעבר לים. למעלה היה יפהפה, היה נעים, אבל עדיין לא הרגשנו את האוויר הטרופי שהובטח לנו. עיזות מתרוצצות על הסלעים, שיחים של תבלינים בכל מקום- ברור למדיי שאנחנו בחופי הים התיכון.

בערב, בשעת הדמדומים, בזמן שאיטקין עבדה על ההמבורגרים שעומדים לעלות על הפלנצ'ה, ארטור יצא לנסות את מזלו בדייג באיזור. אולי הפעם, רק הפעם, בבקשה, הוא יצליח. לא תופתעו לגלות שלאחר כשעה וחצי של שוטטות עם הדינגי והחכה, בניסיון להביא לנו אוכל הבייתה, לא עלה דבר. בדרכו חזרה ל'קרוזה' עצר לידו דייג התמנונים המקומי (שנראה כמו כוכב נמלט מהסרט "שודדי הקריביים"), שכנראה ותפס באותו הערב יותר מדי תמנונים, לעומת ארטור, שתפס שקית ניילון לכל היותר. לאחר שיחה קצרה בין השניים, בפרץ פילנטרופיות נדיר מצד הדייג, ארטיומלה מצא את עצמו מופגז במטח תמנונים עסיסיים בעודם בחיים, שהחלו להתרוצץ בסירתו. בינתיים ב'קרוזה' ההמבורגרים כבר היו על המחבת והבנות לחצו לכיוון ישיבה לארוחת ערב ת-כ-ף ו-מ-י-ד-! למרות הרצון הגדול לשבת לאכול, איטקין ואני נאלצנו להתפשר על המבורגרים פושרים, והיה עלינו לעזור לארטור להעלות את התמנונים עוד לפני שהם מוצאים את דרכם בחזרה לים. למי שאינו יודע, תמנון הוא בעל חיים שיכול לצאת דרך החריץ הקטן ביותר שיעמוד בפניו. לכן נדרש לשמור אותו בקופסא סגורה לגמרי.
בזמן שארטור יצא לדוג אני ישנתי... :)



ההמבורגרים אחרי הכל הצליחו להישאר חמימים ומעולים! איטקין הגיעה עד לפרטים הקטנים ביותר: בשר עפ"י מידת העשייה שהוזמנה, קונפי שום, בצל מטוגן, צ'יפס מתובל, מיונז, חרדל וירקות פרוסים. 

תמונת ההמבורגר נגנזה באופן מסתורי. תאלצו להסתפק בהמחשה מסויימת של הקונפי שום



כהרגלנו הלכנו לישון על בטן מלאה, כשלמחרת בבוקר מתוכננת הפלגה מוקדמת לכיוון האי שצפונית לנו- לרוס.