29.6
אורכה של ההפלגה שבפתח היה מעל לחמישים מייל,
ולמפונקים שכמונו, שהתרגלו ל10 מיילים במקסימום, זה היה ארוך! התחלנו בחידוד במעלה
הרוח שעוצמתה הייתה 20-25 קשרים, עם גלים של מטר עד מטר וחצי. לאחר שהתרחקנו מספיק
מהאי פטמוס החלפנו מפנה, עכשיו הגלים החלו להגיע מהצד, פחות נעים לגוף שמתעייף
מלהחזיק את שרירי הליבה ללא הפסקה כנגד הטלטולים- אבל אין מנוס! גם בשינה השרירים ממשיכים
לעבוד.
בזמן שהייתי במשמרת על ההגה חשתי כיצד הרוח
יורדת בעוצמתה עד שהגיעה לאפס קשר. הרוח אומנם ירדה אך הגלים שמרו על גובהם. כשאין
רוח, הסירה אינה מתקדמת, ואם הגלים נשארים כשהיו, הטלטולים גוברים משמעותית. כיוון
שאנחנו חסכנים מאוד בשעות מנוע, ג'עג'ענו במקום עד שהרוח חזרה לעצמה כשעה אחרי
שירדה (וטוב שכך!).
הגענו ליעד בשלוש בלילה. בסמוך לכניסה למרינה
העירונית בעיר 'חורה' ישנה נקודת עגינה מאוד נוחה. מצפון לה שרידים מהעת
העתיקה שמוארים באורות מחמיאים כשיורדת החשיכה, ממערב לה הים הפתוח וממזרח העיירה עצמה שמשלבתבמבנים עתיקים וחדשים. עגנו בזריזות ונכנסנו למיטות כדי לישון את
שנת המלכים שלנו.
ביומיום שלנו אנחנו מכוונים שעון מעורר לבקרים,
וכמעט תמיד דוחים אותו לפחות בשעה. הפעם, ויתרנו מראש והלכנו לישון עד ליקיצה
טבעית. אחרי הפלגה מעייפת שכזו- מגיע לנו.
תמונה של בוקר
בבוקר (צהריים בשבילכם) התארגנו ליציאה לסיבוב
בעיר. תוך כדי העמסת התיק בשיטת הבבושקה של ארטיומלה (פירוט על השיטה בפרק 'רודוס') גילינו
שהארנק של ארטור לא נמצא בהישג יד. אני אישית, כבר רגילה לאבד דברים בסירה. 'קרוזה'
אוהבת לשחק איתנו מחבואים, אבל תמיד, בסוף היום, אנחנו מנצחים ומוצאים את מה
שאיבדנו שם. לכן הייתי בטוחה שנמצא את הארנק. דקה, שתיים, חמש, עשר דקות... והארנק
לא מראה ולו לא סימן. התיישבנו והתחלנו לגלגל את האירועים לאחור. מהרגע שבו שבנו לסירה
באותו היום, דרך הגירוסיה שארטור אכל בה ועד לגלידריה הטובה באי... זה בטח בגלידריה! ! !
מכאן ארטור ימשיך אותי, אחרי הכל הארנק שלו הוא
הכוכב היומי...!
ארנק אבוד זאת אף פעם לא בשורה טובה בייחוד לא
בארץ זרה ולכן התנהלות האירועים הבאים הייתה מהולה בלחץ וחוסר וודאות נוראי. איך לעזאזל מגיעים לגלידריה בה המוכר בקושי מדבר אנגלית ללא כתובת באינטרנט?
פשוט!- מתחקרים אחורנית את כל בעלי העסקים שפגשנו באותו היום... וכך החל סיפור חד
גדיא הפרטי שלנו (אין צורך לעקוב אחר הפרטים – הם חסרי משמעות לחלוטין): התחלנו עם
טלפון לגירוסיה שבמזל גדול הייתה לנו מפית עם המספר שלהם רק כדי שיגידו לנו
שהארנק לא אצלם אבל הביאו לנו מספר של חנות ממתקים ששאלה גלידריה שכנה שלה שכמובן
לא הייתה הגלידה שלנו ואז חזרנו לגירוסיה שהביאה לנו את השם של הגלידריה שלנו אבל
לא יכלה לדלג צעד ימינה (שכנים) או לתת לנו את המספר כי הם לא מדברים ביניהם אבל
בזכות השם של הגלידריה שלנו הצלחנו לחלץ מספר טלפון מחנות הממתקים ובסופו של דבר
אחר שלושה עובדים בגלידריה שלנו שאינם דוברי אנגלית, הצלחנו לתפוס את הבוס ששבר את
שיניו כשהסביר שהארנק אכן נמצא... חד גדיא חד גדיא.
ההבנה כיצד אנחנו יוצרים חבילה עם הארנק היה
סיפור בפני עצמו, בקיצור – ביוון יש שירות שליחויות סביר המאפשר משלוחים בין האיים
על בסיס מעבורות. כך יומיים לאחר גילוי האובדן נשלח הארנק בחבילה לאתונה רק כדי
שיחזור לאי פארוס (סוג של ח' שכזאת על המפה).
אחרי פתרון מעשיית הארנק, התחלנו לחקור את
העיירה בה עגנו: הלכנו לאורך החוף, ברחובות הקטנים, מצאנו את הסופר המקומי והזול,
ביררנו מהו החוף המומלץ לגלישת קייט וקינחנו באיסוף צדפים בשקיעה.
ארטור נתקל בילד המנסה ללמוד קייט עם עפיפון קטן על החוף, וניגש לעזור לו
מצאנו פיסת חוף עם מלא קונכיות קטנטנות
קרישה על מצע יוגורט- נשנוש לפני ארוחת הערב
30.6.15
ביום השני בנקסוס נסענו לגלוש, ווהו! היינו בגישה שהרוח לא תהיה מספיק חזקה, ושהולך להיות יום ממוצע בהנאתו. לכן לקחנו רק את
הקייט הגדול שמתאים לרוחות חלשות יותר, וגלשן גלים שיכולת הציפה שלו גדולה יותר,
והוא גם כן מספיק לרוחות חלשות.
טרם היציאה פרסנו את אחד מהקייטים על החרטום על
מנת לתקן חור קטנטן שהיה בו. לא שמנו לב לשעון המתקתק לקראת מועד הנסיעה של
האוטובוס לחוף, ולכן היציאה מ'קרוזה' הייתה בחיפזון- על, תוך רבע שעה מהרגע בו
התחלנו להתארגן ברצינות כבר היינו כבר יישובים באוטובוס (כולל העמסת ציוד גלישה על
הדינגי, מעבר לחוף בחתירה ללא מנוע, קניית כרטיסים לאוטובוס והעמסת הציוד בתא
המטען). הדרך למיקרי ויגלה (חוף גלישת הקייט בדרום מערב נקסוס) עברה דרך החוף
המערבי ודרך כבישים צרים (שבכל אחד מהם הופתענו שהאוטובוס משתחל דרכם בכל יום).
בכל פעם שנכנסת מעבורת לנמל בנקסוס, היא מעלה גל של מטר ששוטף את החוף שהחננו בו את הדינגי, וכן מציף את הדינגי במים. "קפצנו מדרגה" ועברנו למגרש מכוניות כדי להשאיר אותה יבשה, תופס??
מגדל סנדביצ'ים ליום שלם בחוף
מיקרי ויגלה הוא אחד מהחופים המומלצים בנקסוס, לכן ציפינו להגיע לאזור עמוס בתיירים- מה שהיה הפוך לגמרי! הרוח שם נשבה בעוצמה קצת יותר חזקה ממה שהתחזית הראתה, היו מעט גולשים, הכנו את הציוד ונכנסנו לגלוששש. איטקין מצאה סוף כל סוף מועדון גלישה שמשכיר ציוד לגלישת רוח במחיר סביר והתפנקה על ציוד למשך שעה (שהפכה לשעתיים בלי לשים לב).
איטקין מתחילה ברענון קצר אצל ארטור גלישה בע"מ
איטקין מימין ואני משמאל :) גולשות יחד
במהלך היום בין סשן לסשן הכרנו חבר'ה ממקומות
שונים בעולם שהגיעו, כמונו, לחוף עם הקייט שלהם. ביניהם גימלאי של מכבי האש
האנגלים שכרגע מתפרנס מפנסיה וצילום גולשים בקיץ, בחורה שעברה מקליפורניה לפריז
והגיעה ללמוד גלישה, וזוג גרמנים שמעביר כל חצי שנה בספוט גלישה שונה ומתפרנס
מהדרכת קייט (הבחורה הייתה מאוד נחמדה והשאילה לי את הגלשן שלה!).
בחור שגולש על גלשן המרחף מעל המים- הידרופויל
היה זה יום שלישי, וביום שלמחרת- רביעי, טל
הייתה מתוכננת לעזוב אותנו ולהמשיך את מסעה לשבוע בשטוקהולם לפני חזרתה לארץ
הקודש. את הערב האחרון תכננו להעביר בישיבה עם קוקטייל טוב ביד. בלי לשים לב זה
הפך מישיבה בבר מקומי לחיפוש אחר בר מקומי עם קוקטיילים במחיר סביר יחסית. אחרי שעה וחצי של שוטטות, חיפושים וגישושים התפשרנו על חלוקה של שני
משקאות פינקולדה על שלושה אנשים- ערב שיתופי כפרידה מחברה טובה!
ברביעי בבוקר טל סיימה לסגור את התיקים שלה
ואנחנו הכנו את הסירה להפלגה הלאה. הארוחה האחרונה שעשינו יחד לא הייתה בניצוחה של
איטקין, הפעם היא ביקשה מנת ספיישל מארטור- בלינצ'יקי (בלינצ'סים דקים מאוד עם
ממרחים שונים לבחירתנו). הפעם האחרונה שאכלנו את המעדן הזה הייתה בשבוע הראשון או
השני למסע.
אחרי ארוחת הבוקר/ צהריים המתוקה והטעימה
שארטור בישל לנו, ניגשנו עם 'קרוזה' גישת לונגסייד (דופן) בתוך בנמל, ושם הורדנו
את טל. לקח זמן
עד שהתנתקנו מהרציף ונפרדנו לשלום (זמני בלבד) מאיטקין (טל זהו שמה הפרטי למי
שעדיין לא הבין). אחרי חודש וחצי כל כך אינטנסיביים מוזר להיפרד, בעיקר כשזה מחברה
טובה. איטקין השאירה הרבה חותמים אצלנו בסירה, והיא טרמפיסטית ארוכת טווח מומלצת
לכל שייט/ת שבאזור!
ממשיכים לפארוס...
