לרוס, ליפסי ופטמוס הלכו לים...

24.6.15

יצאנו ממפרץ הפיראטים לכיוון צפון- האי לרוס. התלבטנו אם לעצור שם או לחלופין להמשיך הלאה ישירות לליפסו. בחרנו בעצירה- בחירה נבונה בהחלט! עגנו בחוף שקט וציורי, עם מים שטוחים וירוקים מהשתקפות הצמחייה המרובה שעל ההר. העגינה הייתה פשוטה למדי.
ארטור ואיטקין הכינו את הדינגי וירדו לחוף. אני בחרתי להישאר על הסירה לזמן איכות עם עצמי כדי לשתות קפה ולקרוא ספר, ולאחר מכן יצאתי לשחייה שמילאה בי אנרגיות מדהימות להמשך היום. מדהימות!

אחר הצהריים עלינו לתצפית בקצה ההר שבאי (מה שמתחיל להפוך למסורת- נגיעה בראשי ההרים בכל אי שנקרה בדרכינו) תוך כדי שירת שירי צופים בניצוחה של איטקין. במעלה ההר מצאנו שרידים ממלחמת העולם השנייה, בסיס צבאי, דרכים תת קרקעיות ומיקום לתותח ענק. בנוסף, הצלחנו לראות נוף פנוראמי של כל הים הסובב את לרוס, ואף להציץ לעבר המשך דרכינו...

עד כה, לרוס היה מקום העגינה המועדף עליי. שמחתי מאוד שהחלטנו להיכנס למפרץ. המים, מוסיקת הרגאיי הנשמעת מהחוף, חוסר ההמוניות שהיה שם... שלווה אמיתית. נכנס בדיוק במקום שהיינו צריכים אותו, הפסקה לפני לילה ארוך בים.

על- פי תכנון ההפלגה, שעת היציאה לכיוון ליפסי הייתה 02:00 בלילה. בינתיים איטקין ואני הלכנו לצבור שעות שינה, וארטור ניגש לבשל את התמנון שקיבל במתנה מהדייג בקלימנוס (מעלילות הפרק הקודם). מסתבר שהתמנון עובר דרך לא קצרה במטבח עד לרגע שבו הוא יושב על הצלחת. ארטור התחיל בבישול הבשר במים רותחים ותבלינים למשך ש-ע-ת-י-י-ם-! (המון גז בישול הלך על העניין הזה) לאחר מכן הוא טיגן אותו בחמאה.

ארטור העיר אותנו לארוחת לילה של תמנון & צ'יפס, שגרמה לנו ללקק אצבעות (למרות שמסתבר שאני לא חובבת תמנונים גדולה). אכלנו, שבענו, הנענו מנוע, הרמנו עוגן ומפרשים... ויאללה לליפסי.

היציאה מהמפרץ הייתה מבלבלת מבחינת הרוח. כשחולפים ליד איים, מיצרים, אוכפים וכד' הרוח לעיתים מתגברת, לעיתים נחלשת ולעיתים משנה את כיוונה לפרקים. השעה המאוחרת (שכללה בתוכה עייפות ולילה חשוך ללא ירח) הוסיפה לקושי ההפלגה. עד שהסירה מתייצבת על כיון רוח מסויים, הוא יכול להשתנות תוך שבריר שנייה ולגרום למפרשים לקרוס.

אחרי שהתייצבנו כמו שצריך והתרחקנו מהחוף, ארטור ואיטקין הלכו לישון ואני נשארתי במשמרת. הייתי עייפה, המפרשים התחילו לשחק איתי משחקים ורק חיכיתי לאור ראשון שיעלה. שעתיים וחצי נותרו. הספירה לאחור החלה...

25.6.15

לאחר לילה של הפלגה, הגענו לקראת הצהריים למעגן הדרומי בליפסי. העיירה בה עגנו הייתה שונה מכל המקומות בהם כבר עברנו, הרגיש עבורנו מעין מכונת זמן לתקופה בה התיירות ביוון רק החלה להתפתח. יצאנו לטייל בשכונות שלהם ועברנו בין בתים קטנים עם שטחי חקלאות גדולים, חמורים, עיזים וגידולים שונים...

לא ארחיב יותר מדי על האי, רק אמליץ עליו לאנשים שמחפשים מקום שקט ורגוע שעוד בתחילת דרכו.

27.6.15

הדרך מליפסי לפטמוס הייתה דרך קלילה. הרוח הייתה מושלמת, הים היה רגוע והשמש זרחה לה בשמיים- שייט תענוגות שכזה. כל אחד היה יכול לעסוק במה שרצה כי ההגה האוטומטי עבד כמו שצריך במצב הים שהיה. איטקין קראה ספר, אני הכנתי עגילים וארטור הרכיב פריט חדש לערכת הדייג שלו (שהוכיח עצמו כיעיל כבר ביום שלאחר מכן).

לקראת סוף כל דרך, כשמתחילים להתקרב למעגן חדש, כולם כבר מריחים את הרציף. אט- אט יוצאים מהקוק-פיט ומתחילים לקשור פנדרים לדפנות, להכין חבלי היקשרות, להוריד את העוגן לקו המים ולהניע מנוע.

אזזז... נכנסנו למעגן בפטמוס ונערכנו לעגינה ים- תיכונית (שאני ביצעתי הפעם- והלך טוב!). ראינו בחור שעומד על החרטום של אחת מן הסירות ומסמן לנו לעגון לידו. בהתחלה לא הבנו מיהו הבן- אדם, ולאחר שצמצמנו טווח הבחנו שזהו יהודה. עוד לא הרחבתי על יהודה ועל חבריו בפרקים הקודמים- אלו הם ישראלים שלראשונה פגשנו באי סימי על הסירה שלהם (שם הם הזמינו אותנו לבירה), שנית חלפנו על פניהם במעיינות החמים בקוס, והפעם השלישית (ללא שום גלידה) הייתה במעגן בפטמוס. אז כן, עגנו לידם, ואת הערב של אותו היום העברנו אצלם בסירה. היה זה ערב יום שישי, ישבנו עימם לבירה כשברקע הם ניגנו וזימרו את שירי ארץ ישראל הישנה... געגועים לארוחת שישי.

ביום השני בפטמוס הגענו לקצה ההר שבאי- כהרגלינו עד כה. משם נגלה אל מול עינינו נוף משוגע שמשקיף על כל האי. ממעלה ההר ראינו מפרץ שנראה מתאים לעגינה ללילה, לפני היציאה לנקסוס. המים נראו בהירים וצלולים והיו עוד מספר סירות באזור. סימנו אותו במפה.

עץ תות פורה שמצאנו... נשאר עירום מפירות אחרי שביקרנו עליו

ועוד עץ.. הפעם שזיפים. קטפנו מספיק עד כדי שהכנו ריבה בסירה באותו היום

לאחר שסיימנו את השוטטות באי, חזרנו ל'קרוזה' והפלגנו למפרץ שהזכרתי בפסקה שמעל. לאחר חצי שעת הפלגה הגענו ליעד. הכניסה למפרץ היא מכיוון אחד בלבד, היות והכניסה השנייה חסומה על ידי שרטון חול רדוד. במשך כל הכניסה אליו, היה עלינו להיות עם יד על הדופק כשאחד מאיתנו משמש כצופה בחרטום (ומתריע במידת הצורך על שרטונים). הגענו לאיזור שקט, עם מים רדודים משניים עד ארבעה מטר עומק, ארבע סירות עוגנות, ועל החוף שמונה אנשים בלבד (שארבעה מתוכם נודיסטים).

עוד כמה תמונות מהשוטטות בפטמוס

בערב ארטור יצא לדוג, וסופסוף, הוא הרשים אותנו ביכולתו וחזר עם תמנון לא קטן בכלל!

לגבי התמנון, היות ובפעם הקודמת שאכלנו אותו בסירה בשרו היה קשה כסולייה של נעל, קראנו על הנושא ולמדנו שיש לרכך אותו טרם כניסתו למטבח. ישנן מספר שיטות לריכוך התמנון, ביניהן בישולו למשך שבע שעות במים רותחים, בישול ביחד עם פקק שעם, המלחה וחביתה עם מחבת מיוחדת (כפי שעושים היפנים). אנחנו החלטנו להיות נאמנים למקום, וללכת עפ"י הסגנון היווני- חביתת התמנון כנגד סלע בחוף, ואכן, השיטה התגלתה כיעילה. התמנון יצא רך ועסיסי, ממש כמו בטברנה האסלית ביותר.

במפרץ העברנו את הלילה, ובחמש בבוקר יצאנו לנקסוס.