בשישי אחר הצהריים אבא שלי אלדד ואחי שגיא הגיעו לפגוש אותנו במרינה אלימו, ממש כמה שעות אחרי שהתורן החדש הותקן.
התחנה המרכזית הבאה שצפויה לנו היא תעלת קורינטוס. זוהי תעלה שחצבו ביבשה, והיא מספקת מעבר מהיר (אורכה 3 מייל) מהסרוני (המפרץ שדרומית לאתונה) לימת קורינטוס. לולא היינו מחליטים לעבור דרכה, היה עלינו להקיף את הפלופונז, אורך ההקפה בערך 270 מיילים (כמעט 500 ק"מ). זהו קיצור דרך משמעותי (שכמובן לא בא בחינם).
בשלוש בבוקר כבר היינו בפתח התעלה, רצינו לחצות אותה לאור היום, אז הטלנו עוגן והלכנו לישון.
בבוקר אבא ושגיא התעוררו והופתעו לגלות שלא עצרנו בדרך, והצלחנו להגיע עד לפתח התעלה. בתעלה הגשמתי את הפנטזיה של ארטור ועליתי לתורן כדי לצלם את הכל במבט מלמעלה. אבא שלי היה על ההגה ושמר חרטום לכיוון היציאה, וארטור ואני התעסקנו בצילומים.
אחרי החצייה הגענו לעיר קורינטוס, אכלנו גירוס והמשכנו הלאה כי היה משעמם :)
תמונות ממעלה התורן
אחרי החצייה הגענו לעיר קורינטוס, אכלנו גירוס והמשכנו הלאה כי היה משעמם :)
התחנה הבאה הייתה לוטרקי, עיירת נופש של יוונים. אכלנו גלידה, התרעננו, עשינו מקלחת יסודית במקלחות חוף, וקינחנו את היום במנה עצומה של פירות ים במסעדה עממית.
הטיילת בלוטרקי (מזכיר קצת את אילת)
בלוטרקי ניצלנו את הזמן להחזיר לכשירות את הגנרטור רוח שלא עבד כבר הרבה זמן
בבוקר יצאנו שוב לים, והפלגנו מערבה ככל שניתן. לקראת הערב הגענו ל'קסילוקסטרו'. כשחקרנו על המקום דרך האינטרנט, על פניו נראה שזוהי מרינה חמודה מאוד, עם שירותים, מקלחות ושירותי כביסה, ואף חששנו כי היא תהיה יוקרתית מדיי עבורנו. הכניסה גם נראתה חצי מרשימה, החשד היחיד שעלה היה שהיא הייתה בקרבת החוף יותר מכל כניסה אחרת שיצא לנו להכיר. ארטור היה על ההגה, הוריד סל"ד והתחיל לנוע לעבר הפתח. פתאום, בעודנו בתנועה איטית קדימה, הרגיש שדבר מה עוצר את הסירה מלהתקדם. נגענו בקרקע. כמובן שארטור מיד נטרל את המנוע כדי שלא נמשיך לגרד את תחתית הסירה.
מזל שהיוונים נחמדים ואוהבים לעזור. דייג שהיה באזור סייע לנו לצאת מהברוך. הוא, אבא שלי ואחי עמדו על החוף ותפסו את המעלן (חבל חזק שיוצא מראש התורן) ומשכו לכיוונם. המשיכה גרמה להטייה של הסירה, מה שהקטין את השוקע. במקביל ארטור שילב בעדינות לאחור, ואחרי זמן קצר הסירה שבה לצוף ולא לגרד את הקרקעית. בסוף כל הסיפור יצאנו עם שריטה קלה באנטי- פאולינג (צבע נגד אצות בתחתית הסירה).
אבא ושגיא בשעת פעולת הטיית הסירה
החשכה החלה לרדת, ולא הייתה לנו ברירה אלא לעגון מחוץ למרינה. הים שבתחילת היום היה נמוך ורגוע, כבר הספיק לעלות ולטלטל את הסירה כהוגן (במיוחד במצב של עגינה, הגלים משפיעים יותר). רצינו מאוד לרדת כבר לחוף, אבל ניפוח והרכבת דינגי יהיו בעייתיים בטלטולים שכאלה. מכיוון שהיינו במרחק שחייה, מילאנו תיק אטום למים בבגדים יבשים ומגבות, הנחנו אותו על גלגל הצלה כדי שיצוף בדרך, ולקחנו איתנו את מקלחת המחנאות (שק מים מתוקים). השלכנו הכל למים, אמרנו ל'קרוזה' שנחזור בעוד כשעתיים ושתהיה חזקה מול הים המטלטל, ושחינו לחוף.
רגע לפני טבילה ומעבר לחוף- ללא דינגי :(
העיניים של כל האנשים שישבו במסעדה שממול היו עלינו, בכל זאת, זהו לא מראה רגיל לראות בערב ארבעה אנשים קופצים מסירה, פותחים מקלחת על הטיילת ומתחילים להתלבש בשיא הטבעיות.
בדיעבד מסתבר שהמרינה עצמה דיי מעפנה, אבל לעומתה בטיילת שבעיר יש אווירה ממש נעימה. ישבנו במסעדה כדי לעכל את כל מה שהיה עד עכשיו.
אחרי הארוחה, ארטור ואני ניגשנו למרינה לוודא אם יש איזשהו סיכוי שניתן יהיה להיכנס אליה בגאות, או לחלופין למצוא מקום עגינה יחסית קרוב לכניסה, כדי לא להעביר את הלילה בטלטולים כבדים (מצב שלא בריא לסירה, ולא נעים לנו). לא היה איזשהו אור בקצה המנהרה ושום מנוס לברוח מהטלטולים (הכל בהנחה שלא רצינו להעביר כמה שעות טובות על מנוע כדי לעבור לנקודת עגינה הבאה).
בדרכינו חזרה מהמרינה, עברנו ליד סירת דייג שישב בה דייג. ניגשנו וניסינו לשאול אותו בחצי אנגלית וחצי פנטומימה, אם מפלס המים אמור לעלות משמעותית בשעות הקרובות על מנת שנוכל להיכנס למרינה. כנראה שהפנטומימה לא הייתה ברורה מספיק, ולאחר מספר דקות מצאנו את עצמינו בסירת דייגים אפופת עשן סיגריות, מסתכלים בעיניים האדומות של הדייג המקומי מוזג לנו משקה שקוף מתוך ג'ריקן של 5 ליטר. אני לתומי חשבתי שאלו הם מים, אבל אחרי השלוק הראשון הבנתי שהעיניים שלו לא היו אדומות מהשעה המאוחרת, וזהו משקה אלכוהולי שנקרא סיפורה. הצלחנו להבין ממנו שהוא מכין אותו בעצמו.
התחלנו בניהול השיחה שהכילה סך הכל 10 מילים. הבנו ממנו שמפלס המים כן אמור לעלות, אך לא מספיק עבור שוקע הסירה שלנו (שוקע הוא עומק הסירה במים). בסוף השיחה המשיכה להתנגן מוסיקה יוונית כבדה, הוא הסתכל עלינו ואנחנו הסתכלנו עליו, ובאותו הנימוס שנכנסנו, כך גם יצאנו. בהחלט חוויה מעניינת.
שחינו בחזרה לקרוזה, ובין טלטול לטלטול התארגנו לשינה. שגיא החליט שהוא מעדיף להעביר את הלילה על החוף היציב ולא על הסירה שלא הפסיקה להתנענע. הכין תיק אטום עם בגדים, מגבת, שמיכה וכרית, ובשתיים בלילה שחה לספסל שממול.
הייתי רק יכולה לדמיין מה עבר בראשם של הזוג הצעיר שישב בספסל שליד. נער יוצא באישון לילה מן הים, בידו האחת גלגל הצלה ובידו השנייה תיק. התייבש, החליף לבגדיו היבשים, הניח כרית על הספסל, נשכב, התכסה ונרדם. לאבא, לארטור ולי נותר רק לשבת בקוק- פיט, להסתכל על הסיטואציה מהצד ולהתגלגל מצחוק.
בבוקר התאפסנו על עצמינו אחרי הערב ההזוי שהיה, ועברנו לאנדיקירה שנמצאת בצידה השני של הימה. בדרך ראינו להקת דולפינים גדולה, ומסתבר שהם דיי נפוצים באזור.
כפיצוי למקום העגינה המזוויע שהעברנו בו את ליל אמש, אנדיקירה יושבת בתוך מפרץ מדהים ביופיו, מים צלולים שמוקפים בהרים גבוהים וירוקים. בצידו הימני מפעל אלומיניום שהוא מוקד התעסוקה של כל תושבי העיירה.
אין כמו לפתוח את הבוקר עם עיתון טוב
ביום למחרת נסענו לעיר עתיקה בסמוך לאנדיקירה- 'דלפי'. זכינו בנהג מונית ששמו ג'ורג', ששדרג את הנסיעה פי שתיים אם לא שלוש. הוא לא דיבר אנגלית שוטפת, אך בכל זאת שטף באנגלית. נסו לדמיין לעצמכם נהג מונית יווני, על מרצדס בעיר נידחת, ואולי תצליחו לצייר אותו בראשכם.
אחרי 'דלפי' שגיא המשיך לאתונה, ואבא, ארטור ואני חזרנו לאנדיקירה.
אבא, שגיא, אני וג'ורג' האח ;-)
סיימנו את היום הכיפי הזה בהופעה של ריקודי עם מקומיים ומרשימים שעלתה מטרים ספורים ובמקריות גמורה אל מול המקום בו עגנו.
ניתן לשים לב לראשים שלנו מבצבצים מעל לפאנלים הסולריים
בבוקר נפרדנו מאבוש שנסע לאתונה, והמשכנו להתבשל בחום של אנדיקירה עד לשעות הערב.
