ארטור והבנות בים הגדול

5.7.15

יצאנו מפארוס לכיוון סריפוס או לכיוון קיטנוס. סריפוס הוא אי שנמצא במורד הרוח יחסית לקיטנוס, לכן, העדפתנו הייתה מראש לנסות ולהמשיך עד קיטנוס במידה והרוח תתמוך בנו. היא אכן הייתה בעדנו, ונשבה מכיוון נוח שנתן לנו קורס התקדמות טוב לעבר קיטנוס.

הגענו לקיטנוס לאחר שתיים עשרה שעות הפלגה. עצרנו בעיירה למלא מים בסירה ומיד המשכנו למפרץ שהמליצו לנו עליו בחום. תוכלו לראות בתמונה את החוף המיוחד- רוחבו עשרים מטרים ומשני צדדיו ים. עלינו לתצפית על החוף כולו, מלמעלה המים הצלולים עם הסירות הצפות מעליהם נתנו הרגשה של ריחוף מוחלט.

ארטור בוחן את משקל הסירה:

ארוחת ערב של מגוון ירקות מאודים ופסטה טעימה:

8.7.15

אחרי יום וחצי בקיטנוס, אמא שלי- איריס, ואחותי- סתו, קפצו מהארץ לביקור של מעט יותר משבוע, והגיעו אלינו במעבורת מפיראוס שבאתונה!

נקודת העגינה שלנו הייתה במקום שאינו מיושב, וכדי להגיע לעיירה שבה המעבורת עוצרת לקחתי את אחד מזוגות האופניים המתקפלים שיש לנו ביאכטה, והתחלתי ליסוע לכיוונן על סמך השבילים שראיתי במפה. על הנייר הדרך נראתה פשוטה והערכתי שהנסיעה תיקח בסביבות הארבעים דקות. בפועל- לאחר עשרים דקות נסיעה/ הליכה עם האופניים לצידי כי היו עליות רציניות, החלטתי לקפל את האופניים בחזרה ולתת צ'אנס לטרמפ (בפעם הראשונה שלי). זו הייתה החלטה נבונה, לא עברו יותר משתי דקות וכבר הייתי בדרכי על רכב לפגוש את אמא ואת סתוי. כל מטר שעברנו הבנתי שהנסיעה על האופניים הייתה לוקחת לי 48 שעות ולא 40 דקות.

פגשתי את אמא שלי ואת אחותי בעיירה בקיטנוס (איזה כיף לראות אותן אחרי חודשיים באמצע המסע), וניסינו למצוא את דרכינו בחזרה לסירה. מציאת פתרון לחזור בחזרה למפרץ שלנו הייתה סיפור בפני עצמו, אך לעת עתה אחסוך את הפרטים הקטנים. רק אוסיף שפגשנו אישה יווניה נחמדה מאוד שעזרה לנו למצוא את הדרך ליעדנו.

הגענו  ל'קרוזה'! כיף לחשוף בפני משפחה את הנוף היפה שאנחנו חווים בדרך. אחרי שלוש נגלות על הדינגי שלנו, של תיקים ושל זוג אופניים, אמא וסתו הצליחו להתמקם בכיף בקבינה בחרטום. תכננו לצאת לכיוון קיה באותו אחר הצהריים, אז תקתקנו עניינים ובשעתיים של הבין לבין קפצנו למים ועלינו לתצפית.

לאחר הסתגלות לסירה וארגון של כל הדברים להפלגה, יצאנו לכיוון האי קיה שנמצא צפונית לקיטנוס. אמא ידעה שיש סיכוי שתהיה לה רגישות לתנודות הסירה בהפלגה, לכן היא הביאה איתה כדורים נגד מחלת ים. לפני היציאה היא לקחה כדור אחד שבמהלך ההפלגה השפיע יותר מהמתוכנן, הזכיר כדור הרדמה לסוסים מאשר כדור נגד מחלות ים. היא הייתה עייפה ונרדמה בכל מצב אפשרי ובכל ספה אפשרית, בהתחלה זה היה בקטנה ובהמשך היא פשוט נכנסה לסשן שינה משעשע מאוד. המלצה שלי לעתיד למשתמשים בגלולות הללו- תמיד תשקלו לקחת חצי מהמינון.

אין תמונה של אמא שנרדמה... אז אשים פה את סתוי:

העצירה הראשונה שלנו בקיה הייתה במפרץ הדרומי של האי, מקום שקט, ללא ציוויליזציה רבה. הגענו אליו בלילה ונכנסנו לישון. בבוקר שלושתינו התעוררנו מוקדם, וארטור לקח את זמן ההשכמה באיזי. אמא שלי התלהבה מהתעוררות לאור יום במקום חדש שהגענו אליו בחושך ערב קודם, זו כמו הפתעה חדשה על הבוקר. עלינו על בגדי ים וירדתי עם הבנות לשכשך במים ולשתות קפה קר ('פרפה'- משקה שהולך חזק ביוון). הייתה עצירה נחמדה להתרעננות לאחר הלילה.

10.7.15

בצהריים הרוח כמעט ונפלה לגמרי, אבל אנחנו החלטנו להמשיך עוד מיילים בודדים צפונה לעיירה המרכזית בקיה. גירדנו כל מאית מייל בדרך, התקדמנו במהירות של 2 קשרים במקסימום (4 ק"מ בשעה!). על אף שהמהירות הייתה נמוכה, המורל בסירה היה גבוה. בישלנו, האזנו למוסיקה וזרקנו את סתו לטבילה במים. שווה כל מייל! לקראת סוף הדרך ארטור ואני יכולנו להתפנות לעיסוקים בסירה כי סתוי קלטה את העניינים במהירות, היא שלטה על ההגה, הבינה איך לשמור קורס, איך לעלות ולרדת לרוח, איך להאיץ את הסירה באמצעות הרוח, ואפילו- חיקתה את ארטור ונהגה עם הרגל במקום עם הידיים- איזה כיף!

לאחר חמש שעות הגענו לעיירה בקיה- עיירה חמודה מאוד, עם חנויות קטנות, גלידריות מגוונות ומסעדות שמושכות כל תייר שעובר בקרבתן (גם אני נפלתי הפעם...). עגנו בנמל וקנינו 300 ליטר מים ב2.2 יורו (מנצלים את ההטבה באמצעות צינור שמגיע עד לסירה ומחובר לברז). בבוקר הראשון בעיירה התעוררתי וראיתי את כל הבגדים תלויים על הריילינג אחרי כביסה של אמא (יש יתרון באירוח ההורים).

כביסה של אמא

מילוי מים בסירה

לידנו עגן מכמורתן, הדייגים התמקמו במקום מרכזי כך שימשכו את תשומת לב כל עוברי האורח בעיר בדגש על יאכטיונרים ממורמרים שלא הצליחו לתפוס ולו לא דג אחד בחכתם. מכיוון שאנחנו כלולים בכותרת האחרונה שנתתי, קנינו מהם דג טונה (הדג הראשון שתפסנו! סוג של...).

ארטור מפרסם את הסבון של 'הוואי' בזמן מקלחת על הסיפון

הפעם האחרונה שמילאנו את מיכל גז הבישול שלנו הייתה באי קלימנוס. מאז לא מצאנו שום מקום שממלא מיכלי גז כמו שלנו (מסתבר שסוג החיבור שלנו לא נפוץ ביוון). גם בקיה עשינו חיפוש אחר מקום שיענה על הצורך שלנו וסופסוף יספק לנו גז בישול, אך לשווא. כל מה שנשאר לנו לעת עתה הוא חצי מיכל בלי שום מיכל ספייר. שווה למי שמגיע על סירה ליוון לדעת, שקשה למצוא מקומות בהם ניתן למלא את המיכלים הכתומים, שווה למצוא מתאם עבור המיכל הכחול.

את היום בקיה העברנו בכיף, בין הסתובבות על קו החוף, רחצה בים, צפייה בשקיעה מעבר לשובר וישיבה במסעדה לחתימת היום.

באחר הצהריים המאוחרים הרמנו עוגן ויצאנו מקיה לכיוון סוניו שנמצאת ביבשת עצמה. הרוח נראתה נחמדה, התחזית הראתה על המשך נשיבתה, אבל עשר דקות מהרמת המפרשים- הרוח נפלה. עמדנו באמצע הים, מיטלטלים מצד לצד, נתנו לרוח צ'אנס לשוב ולנשוב, אך דבר לא השתנה. הסתובבנו 180 מעלות, הורדנו מפרשים וחזרנו לעגון בקיה ללילה (ויתרנו על התענוג של המתנה לרוח תוך כדי טלטולי- על).

11.7.15

בבוקר, יצאנו מחדש לכיוון סוניו, הפעם הרוח הייתה מעולה להתקדמות, אבל הגלים... הם הגיעו מהדופן, נתנו טלטולים מכובדים, אך יותר מהכל- העניקו חוויה מיוחדת ורטובה לאמא ולסתו. הפעם, בשונה כמעט מכל ההפלגות הקודמות שעשינו, לא הפלגנו ברוח קדמית (זווית חדה לרוח), אלא ברוח צד (בערך 90 מעלות לרוח). זווית זו מאפשרת הפלגה מהירה יותר עם פחות עומסים על מערך המפרשים. הדרך שחשבנו שתיקח לנו שש עד שמונה שעות, לקחה שלוש שעות בלבד.

לאחר שנכנסנו להסתרה של היבשת, הרוח נשארה כשהייתה והגלים ירדו משמעותית. מהפלגה ברוח חזקה וגלים גבוהים, עברנו להפלגה מושלמת... רוח חזקה וים שטוח! המפרץ 'סוניו' היה כבר במרחק נגיעה. הוא נמצא למרגלותיו של המקדש של פוסידון. עצרנו שם ללילה.

לעיתים ירידה לשירותים הרגישה כמו טיול מאורגן (למי ששכח- עדיין אין לנו שירותים בסירה), אם כולם יורדים, זה אומר שהדינגי עמוסה בארבעה אנשים שמשתוקקים להגיע כבר לחוף. באותו המפרץ, כשהשמש שקעה והחשיכה נכנסה, כל אורות העגינה של היאכטות (שאין לספור אותן על כף יד אחת) השתלבו בשמיכת הכוכבים שנצנצה מעלינו. אנחנו בדיוק היינו בדרכינו להתפנות, ואלה השירותים שאני הכי ממליצה עליהם בעולם כולו.

אחרי שהעברנו את היום בפלישה לריזורט הממוקם על החוף כולל שימוש במקלחות שלהם, בשירותים שלהם ובריקון שקיות הזבל שלנו לפחים שלהם, הרמנו עוגן ועברנו שמונה מייל מערבה לנאביסוס.

בנאביסוס עגנו במפרץ שרובו מכוסה בסירות דייג של יוונים, השתלבנו ביניהן והטלנו עוגן גם אנחנו.