חווית הלגונות שלנו בפורטוגל

בבוקר התעוררנו לנוף חדש, לגונה ענקית עם מים שטוחים וחלקים.

בריה פורמוסה הכרנו את החברים האירופאים הראשונים שלנו. נתקלנו בזוג חברותי למדיי ואחרי שהחלפנו שניים שלושה משפטים, הם הזמינו אותנו לכוס יין ששודרגה לארוחת ערב (שלא מתעלה על ארוחות הערב עם קטמאיה & שוטי מהאיים הבלאריים). פיטר ולוצ'יה, הוא אנגלי והיא איטלקיה, וחברת צוות נוספת היא בתם בת הארבע, ביאטריס. בערב שלמחרת הצטרף זוג נוסף לחגיגה, דיוויד והלן, זוג אנגלים. העברנו שלושה ערבים של אוכל טוב, שיחות ימאות סוחפות ושיחות על החיים עצמם. היה ממלא וכיף לשבת עם אנשים חדשים, בגילאים שונים, מארץ אחרת, ואחרי זמן קצר כל כך להרגיש נינוחות מלאה. כרגע כולנו נושמים מציאות דומה, ויש הרבה מן המשותף לחלוק.

על החוף של הלגונה ממוקם כפר דייגים. שלאורכו נפרש שביל, אך רוב האזור מלא בחול ים (כמו שמתואר בתמונה). בכפר חיים כאלף אנשים, ותשעים אחוז מהם הם דייגים. הנמל המקומי מלא בסירות דייג, ומעליו מרחפים שחפים כמעט במהלך כל שעות היממה.

הנמל המקומי 

בבוקר השני שלנו בלגונה, ארטור ראה מרחוק אנשים פזורים על החוף, כשנראה שהם כפופים ואוספים דבר מה מהשטח. ירדנו עם הדינגי לראות במה מדובר, וראינו שלכל אחד מהם הייתה סלסלה מלאה בצדפות (למאכל). מסתבר, שכשהשפל בשיאו, הרבה מתושבי הכפר יוצאים לאסוף צדפות שאותן הם מוכרים למסעדות וכד'. אספנו קצת לעצמינו, ונהנינו בסירה מפסטה בציר צדפות ברוטב שמנת.

ההפרש בין הגאות לשפל מאפשר לבעלי סירות מקומיים לבצע טיפולים בתחתית כלי השייט בזמן השפל

החוף האטלנטי

לאחר שלושה לילות מהנים בריה פורמוסה, המשכנו לאלבור- לגונה נוספת במרחק של כשלושים מיילים הפלגה. גם הפעם עשינו כניסה לילית ללגונה.

ארטור עלה לראש התורן כדי לצלם את השקיעה מזווית חדשה

עגנו, נכנסנו לישון ושעה אחרי כבר נכנסה הרוח (סערה הייתה בפתח על פי התחזית). באמצע הלילה שמענו קריאות מבחוץ, יצאנו בטיסה לראות מי זה שצועק אלינו בלילה. מה שקרה הוא שהעוגן שלנו הסתבך עם הסירה השכנה... אנחנו היינו נעוצים כמו שצריך, אבל הם נגררו לאט לכיוון המים הרדודים. הבחור מהסירה אמר לנו שהמנוע שלו לא עובד ושאיכשהו נוריד מתח מהעוגן שלנו כמה שיותר מהר.

כרגע היינו במצב שהעוגן נעוץ בקרקע, ואין לנו אפשרות להרים אותו כי הוא מסובך עם עוגן אחר. הפלגנו במעלה הרוח והטלנו עוגן נוסף כדי להוריד מתח משרשרת העוגן הראשון. עכשיו כבר עגנו על העוגן הרזרבי, אבל היה עלינו לפתור את הפלונטר בין העוגנים כשבחוץ נשבה רוח חזקה מאוד (שלושים וחמישה קשרים).

הרוח נשבה בחוזקה וגשמים באו והלכו. ברגעים כאלה נהוג לומר "ברוך שעשני אישה", אני נשארתי יבשה במעיל הסערה, עם כובע צמר על הראש ושכבות חימום מבפנים, וארטור קפץ למים הקרררים כדי לסדר את העניינים. אחרי ה'מבצע' סיפר כי ההפרדה בין העוגנים הייתה החלק הקל. הבעייה הנוספת הייתה שהעוגן שלנו שקע בעומק של חצי מטר בתוך הבוץ.

את הימים הבאים העברנו באלבור ובעיירה שליד- פורטימאו. נסענו לשם על האופניים שלנו. נכנסו לסופר הגדול באיזור ונהננו להסתובב בין אגפי הפירות, המאפים, השוקולדים ומה שבין לבין- חוויית סופר! איך אני אוהבת...

כשהתארגנו לעלות על הדינגי ולחזור בחזרה לקרוזה, דייג פורטוגזי מקומי הציע לנו כמה צדפות שאסף במתנה. הוא מתפרנס ממכירת צדפות (מולים). את הגדולים שהוא תופס הוא מוכר ואת הקטנוים זורק בחזרה לים. במקום לזרוק הוא הציע לנו לקחת אותן- כמובן שלא התנגדנו כלל וכלל, וגם הרווחנו שיחה מעניינת עם דייג מקומי.

ביום שלמחרת עגנה לידנו סירה שלמרות שהיא קטנטנה, אי אפשר לפספס אותה. סירת עץ, בלי קבינה ותורן עשוי עץ. הזמנו את אלכס והאורחת שלו לשקשוקה בבוקר שלמחרת. עוד ארוחה של שיחות מעניינות (ועוד מלא שיחות גברים על חומרים, מנועים, פילטרים, שמן, דלק, מפרשים, בניית סירות, ברגים, מברגים, מקדחות... באופן כללי, קדיחה אחת גדולה).

תכננו לצאת להפלגה לאיי מדיירה שבאטלנטי בערב יום שלישי, מה שמנע מאיתנו לצאת היו גלים של שלושה מטרים שנשברו ממש בפתח. נאלצנו לדחות את היציאה לבוקר שאחרי (אי אפשר לצאת באיזו שעה שרוצים בגלל ענייני הזרמים).  

קופצים למים העמוקים ונכנסים לאטלנטי

בפוסט זה אין המון תמונות (טוב נו.. רק שתיים), אפצה על כך בפוסט הבא.

מיצרי גיברלטר הם הכניסה מהאוקיינוס האטלנטי לים התיכון. אז והיום שימשו כצומת דרכים משמעותית המגשרת בין המזרח למערב.

סירת מפרש מפליגה במיצרים

הים התיכון הוא ים סגור וקטן באופן משמעותי מהאוקיינוס האטלנטי. הגאות והשפל בים התיכון כמעט ואינם מורגשים, לעומת האוקיינוס האטלנטי שבמקומות מסויימים בו, הקריט (ההפרש בין הגאות לשפל) מגיע עד לתשעה מטרים. הבדל זה יוצר זרמים חזקים במיצרי גיברלטר שמחברים בין שני הימים, זרמים שיכולים להגיע עד לארבעה קשרים, מהירותה של הסירה.

זרמים אלה דורשים תכנון מוקדם. אם יוצאים מגיברלטר מערבה, ההמלצה היא לצאת כשעתיים לאחר הגאות ובכך לקבל זרם שידחוף את הסירה. גורם חשוב נוסף הוא הרוח, שבין המיצרים גוברת (תיעול). חשוב לתכנן שהרוח שתנשוב אינה מגיעה מלפנים.

יצאנו בלילה, עברנו על נתיב הכניסה של המעבורות ואוניות הסוחר למפרץ, הAIS שיחק לטובתנו.

התרגשנו לעבור את המיצרים, זוהי נקודת ציון חשובה עבור מי שמפליג אל מעבר לים התיכון. בזמן ששטנו הסתכלתי במסך בג'י פי אס כשהוא בזום אאוט, ושם קיבלתי פרופורציה של המקום בו אנו נמצאים עכשיו, ואת כמות אותם מיילים עברנו מאז היציאה מהארץ. מצפון ראינו את ספרד שבאירופה ומדרום ראינו את מרוקו שבאפריקה, מחזה מעניין. בייחוד כשרואים שמרוקו כה קרובה, אך אין לנו אפשרות לעצור בה ולקטע את הדרך (עדיין כיף להיות ישראלי!).

לוייתן שהציץ מעל פני המים במעברנו במיצרים

היעד הבא שקבענו- ריה פורמוסה. מרחקו 150 מיילים מהמיצרים. בדרך לשם קיבלנו רוח חזקה שעלתה בלילה והספיקה להתמתן עוד לפני שעלתה השמש, גשם שירד לפרקים וגלים שלזמן מה הגיעו מהדופן. אך חוץ משעתיים פחות נעימות, המצב לא היה כל כך מבאס... הסתדרנו.

ריה פורמוסה היא לגונה שנכנסת ליבשה, גם פה יש להתחשב בעניין הגאות והשפל. מומלץ להיכנס כשהמים עולים (הזמן בין השפל ולגאות), כדי שהסירה תקבל זרם בכיוון הנכון, ותישאב פנימה. היינו דרוכים לקראת הכניסה כי היא הייתה שונה מכל דבר אחר עשינו לפני כן.

לאחר 44 שעות של הפלגה הצלחנו כבר לראות את אורות החוף של פורטוגל (היה זה בלילה ללא ירח). המגדלור שמסמן את הכניסה ללגונה האיר באופן יוצא דופן ולא היה ניתן לפספס אותו. היינו במרחק של שעה מהכניסה (מהירות של חמישה קשרים). נקודת המפנה התרחשה תוך דקות ספורות, מקו חוף שנראה באופן טוב, כל הסובב אותנו החשיך והפך שחור. ענני גשם כיסו את כל האיזור, והשאירו לנו רק את הבהובו של המגדלור (והג'י פי אס שפעל כמובן). לא מספיק שהיינו לקראת כניסה לא פשוטה, האור נעלם לנו.

לפי חוקי הדרך כניסות למרינות ולנמלים מסומנות באור ירוק מימין ובאור אדום משמאל, כשצמצמנו טווח לכניסה ללגונה הענן התחפף וראינו את האורות. את הזרם היה ניתן לראות בבירור כי נוצרו מערבולות מים קטנות בכניסה. אחרי שהורדנו מפרשים והנענו מנוע, נשאבנו לתוך הלגונה במהירות של שישה קשרים. את הדרך לנקודת העגינה עשינו על פי התעלה המסומנת בלגונה (מעבר לה יש מים רדודים). העיניים מתמרנות בין האורות הירוקים והאדומים שמסמנים ימין ושמאל, לבין הג'י פי אס שמראה בצורה ברורה איפה יש להפליג. בתוך כל החשיכה ראינו מלא אורות עגינה של יאכטות, ומשם הבנו שזה המקום שלנו.

בבוקר התעוררנו למקום מיוחד.. תחנה ראשונה מחוץ לים התיכון... זאת ועוד בפוסט הבא ;-)

חותמים את תקופת החגים בג'בל טריק

לאחר שמונה שעות הפלגה על מנוע נכנסנו למפרץ של גיברלטר. הזרם היה לטובתנו ודחף אותנו פנימה. 

לקראת שעת האור האחרונה נקשרנו במרינה של גיברלטר, סגרנו סידורי מסמכים קצרצרים עם המשרדים, קפצנו לפגישה חטופה אצל יאכטה 'שוטי' ששכנה ברציף שליד, ולסיום, ישבנו לארוחת ערב מפנקת של 'פיש אנד צ'יפס' אנגלי.

את הימים הבאים העברנו בסידורים הרגילים שדורשת שגרת ההפלגה כשמגיעים לחוף, כמו כביסה, ביקור בשנדלרי המקומי (חנות לציוד של סירות) כי תמיד יש מה לקנות שם, השלמת מלאי של מזון שחסר בסירה אחרי שבוע בים, מילוי מצברים (אישיים וחשמליים), ועוד ערב כיף עם יאכטה 'שוטי'.

גיברלטר ממוקמת בכניסה של האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. גודלה 7 קילומטרים רבועים בלבד, אך יש בה אוכלוסייה כה מגוונת, ספרדים, אנגלים, יהודים, הודים ומרוקאים. בכל פעם שחלף מישהו על ידנו ניסינו להבין באיזו שפה ובאיזה מבטא הוא מדבר (לרוב זו הייתה אנגלית מעורבת בספרדית- 'ספלניש' כפי שהם קוראים לזה).

אחד מסימני ההיכר הבולטים של גיברלטר הוא הסלע הענק הניצב במרכזה. גיברלטר החליפה בעלות עשרות פעמים במהלך ההיסטוריה, ובסלע בוצעו שימושים רבים בהיבט הביטחוני בעיקר. בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה נחצבו בו תעלות רבות בשיטות שונות בהתאם לתקופה ולטכנולוגיה שהתאפשרה באותה העת. אורכן של המנהרות ארוך יותר מאורך הכבישים שקיימים באי.

סוברים כי מקור השם ניתן בתקופה שגיברלטר הייתה תחת השלטון המורי. הם העניקו לה את השם "ג'בל טאריק" ("הר טאריק", על שם המצביא המוסלמי טאריק בן זיאד), ועם השנים התעוות השם ל"ג'יברלטר".

עלינו לסלע הכל כך מיוחד, פגשנו קופים ותיירים, והתקשינו להבין אם סדר הפעולות הוא קוף אחרי בן אדם או להיפך.

הגענו לקצה, נהננו מהנוף ומהרוח שנשבה, וכמעט "נגנבנו" ע"י הקופים המקומיים.

הקופיף מרוצה לאחר שגרם לי להפיל את התפוח ולקחת אותו לידיו

העברנו עשרה ימים בגיברלטר, עשרה ימי מרינה ששווים כל פאונד. נהננו מהמקלחות, מהמים, מהחשמל ומהגישה המיידית לחוף. חרשנו על העיר לאורכה ולרוחבה, את רוב הימים סיימנו בביקור בסופר הענק המקומי "מוריסונס" ובכל פעם נגנבנו מחדש... המון רטבים, תיונים ועוגות- סופר אנגלי אמיתי! אין פעם שיצאנו בידיים ריקות.

בגיברלטר ישנה אוכלוסייה לא קטנה של יהודים ספרדים המונה כשבע מאות איש. לכן ישנם ארבעה בתי כנסת פזורים ברחבי העיר. היה נחמד להסתובב ולראות ילדים עם כיפות ונשים עם כיסויי ראש מסתובבים הלוך חזור על הרחוב הראשי (כשמנגד מרוקאים חולפים ללא הפסקה, ותאמינו או לא... לא הייתה בכך בעייה). החדשות המגיעות מן הארץ עוקצות את הלב לעומת המציאות ההפוכה לגמרי שמתרחשת בגיברלטר.

נוסעים בתוך אחת מן המנהרות

המגדלור בקצה הדרומי של האי

הסירה שלנו רשומה על דגל ישראלי, ועל פי החוק עלינו לתלות את הדגל באופן קבוע. מחשש לתגובות לא נעימות אנו נמנעים מכך, ותולים אותו רק כשאנו עוגנים במרינות. במרינה בגיברלטר תשומת הלב שהוא משך באה לטובתנו. במהלך עשרה ימים שישה אנשים ניגשו לשוחח עימנו אך ורק בגלל הדגל. ביניהם ימאי דרום אפריקאי שעבד שבע שנים בארץ, ושכן מהסירה ליד שסיפר שאשתו ישראלית (שמה ציפי) שעימם העברנו ערב בבית קפה.

בלילה האחרון היינו במרינהla linea- , עיר הגובלת עם גיברלטר ושייכת לספרדים. ההבדל בין שני המקומות עצום, גיברלטר כה מטופחת השנייה.

פגשנו שם יאכטה ישראלית בשם "שיבולת" שהייתה בדרכה מפורטוגל לים התיכון. עליה היו עמיחי ובת זוגתו, ודנית. העברנו יחד ערב נינוח ככה לפני שאנו יוצאים דרך המיצרים (אני הייתי צריכה את שעת הרוגע הזו כי המיצרים העלו בי קצת מתח, במיוחד שתיכננו לחצותם בלילה).

סיפרנו לצוות "שיבולת" שהתחזית לא כל כך לטובתנו, עם רוחות דרום מערביות בעיקר, מה שייצור מצב של הפלגה ברוחות קדמיות עד לקנריים. דנית פתחה את עינינו ושאלה 'למה להפליג נגד הרוח כשאפשר להפליג איתה?' יצאנו מהערב עם תובנה חדשה, והחלטנו להפליג קצת מחוץ לקופסא ולעצור בפורטוגל שנמצאת במרחק של 200 מייל מגיברלטר, בכיוון ההפוך לקנריים.