חותמים את תקופת החגים בג'בל טריק

לאחר שמונה שעות הפלגה על מנוע נכנסנו למפרץ של גיברלטר. הזרם היה לטובתנו ודחף אותנו פנימה. 

לקראת שעת האור האחרונה נקשרנו במרינה של גיברלטר, סגרנו סידורי מסמכים קצרצרים עם המשרדים, קפצנו לפגישה חטופה אצל יאכטה 'שוטי' ששכנה ברציף שליד, ולסיום, ישבנו לארוחת ערב מפנקת של 'פיש אנד צ'יפס' אנגלי.

את הימים הבאים העברנו בסידורים הרגילים שדורשת שגרת ההפלגה כשמגיעים לחוף, כמו כביסה, ביקור בשנדלרי המקומי (חנות לציוד של סירות) כי תמיד יש מה לקנות שם, השלמת מלאי של מזון שחסר בסירה אחרי שבוע בים, מילוי מצברים (אישיים וחשמליים), ועוד ערב כיף עם יאכטה 'שוטי'.

גיברלטר ממוקמת בכניסה של האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. גודלה 7 קילומטרים רבועים בלבד, אך יש בה אוכלוסייה כה מגוונת, ספרדים, אנגלים, יהודים, הודים ומרוקאים. בכל פעם שחלף מישהו על ידנו ניסינו להבין באיזו שפה ובאיזה מבטא הוא מדבר (לרוב זו הייתה אנגלית מעורבת בספרדית- 'ספלניש' כפי שהם קוראים לזה).

אחד מסימני ההיכר הבולטים של גיברלטר הוא הסלע הענק הניצב במרכזה. גיברלטר החליפה בעלות עשרות פעמים במהלך ההיסטוריה, ובסלע בוצעו שימושים רבים בהיבט הביטחוני בעיקר. בתקופות שונות במהלך ההיסטוריה נחצבו בו תעלות רבות בשיטות שונות בהתאם לתקופה ולטכנולוגיה שהתאפשרה באותה העת. אורכן של המנהרות ארוך יותר מאורך הכבישים שקיימים באי.

סוברים כי מקור השם ניתן בתקופה שגיברלטר הייתה תחת השלטון המורי. הם העניקו לה את השם "ג'בל טאריק" ("הר טאריק", על שם המצביא המוסלמי טאריק בן זיאד), ועם השנים התעוות השם ל"ג'יברלטר".

עלינו לסלע הכל כך מיוחד, פגשנו קופים ותיירים, והתקשינו להבין אם סדר הפעולות הוא קוף אחרי בן אדם או להיפך.

הגענו לקצה, נהננו מהנוף ומהרוח שנשבה, וכמעט "נגנבנו" ע"י הקופים המקומיים.

הקופיף מרוצה לאחר שגרם לי להפיל את התפוח ולקחת אותו לידיו

העברנו עשרה ימים בגיברלטר, עשרה ימי מרינה ששווים כל פאונד. נהננו מהמקלחות, מהמים, מהחשמל ומהגישה המיידית לחוף. חרשנו על העיר לאורכה ולרוחבה, את רוב הימים סיימנו בביקור בסופר הענק המקומי "מוריסונס" ובכל פעם נגנבנו מחדש... המון רטבים, תיונים ועוגות- סופר אנגלי אמיתי! אין פעם שיצאנו בידיים ריקות.

בגיברלטר ישנה אוכלוסייה לא קטנה של יהודים ספרדים המונה כשבע מאות איש. לכן ישנם ארבעה בתי כנסת פזורים ברחבי העיר. היה נחמד להסתובב ולראות ילדים עם כיפות ונשים עם כיסויי ראש מסתובבים הלוך חזור על הרחוב הראשי (כשמנגד מרוקאים חולפים ללא הפסקה, ותאמינו או לא... לא הייתה בכך בעייה). החדשות המגיעות מן הארץ עוקצות את הלב לעומת המציאות ההפוכה לגמרי שמתרחשת בגיברלטר.

נוסעים בתוך אחת מן המנהרות

המגדלור בקצה הדרומי של האי

הסירה שלנו רשומה על דגל ישראלי, ועל פי החוק עלינו לתלות את הדגל באופן קבוע. מחשש לתגובות לא נעימות אנו נמנעים מכך, ותולים אותו רק כשאנו עוגנים במרינות. במרינה בגיברלטר תשומת הלב שהוא משך באה לטובתנו. במהלך עשרה ימים שישה אנשים ניגשו לשוחח עימנו אך ורק בגלל הדגל. ביניהם ימאי דרום אפריקאי שעבד שבע שנים בארץ, ושכן מהסירה ליד שסיפר שאשתו ישראלית (שמה ציפי) שעימם העברנו ערב בבית קפה.

בלילה האחרון היינו במרינהla linea- , עיר הגובלת עם גיברלטר ושייכת לספרדים. ההבדל בין שני המקומות עצום, גיברלטר כה מטופחת השנייה.

פגשנו שם יאכטה ישראלית בשם "שיבולת" שהייתה בדרכה מפורטוגל לים התיכון. עליה היו עמיחי ובת זוגתו, ודנית. העברנו יחד ערב נינוח ככה לפני שאנו יוצאים דרך המיצרים (אני הייתי צריכה את שעת הרוגע הזו כי המיצרים העלו בי קצת מתח, במיוחד שתיכננו לחצותם בלילה).

סיפרנו לצוות "שיבולת" שהתחזית לא כל כך לטובתנו, עם רוחות דרום מערביות בעיקר, מה שייצור מצב של הפלגה ברוחות קדמיות עד לקנריים. דנית פתחה את עינינו ושאלה 'למה להפליג נגד הרוח כשאפשר להפליג איתה?' יצאנו מהערב עם תובנה חדשה, והחלטנו להפליג קצת מחוץ לקופסא ולעצור בפורטוגל שנמצאת במרחק של 200 מייל מגיברלטר, בכיוון ההפוך לקנריים.