חווית הלגונות שלנו בפורטוגל

בבוקר התעוררנו לנוף חדש, לגונה ענקית עם מים שטוחים וחלקים.

בריה פורמוסה הכרנו את החברים האירופאים הראשונים שלנו. נתקלנו בזוג חברותי למדיי ואחרי שהחלפנו שניים שלושה משפטים, הם הזמינו אותנו לכוס יין ששודרגה לארוחת ערב (שלא מתעלה על ארוחות הערב עם קטמאיה & שוטי מהאיים הבלאריים). פיטר ולוצ'יה, הוא אנגלי והיא איטלקיה, וחברת צוות נוספת היא בתם בת הארבע, ביאטריס. בערב שלמחרת הצטרף זוג נוסף לחגיגה, דיוויד והלן, זוג אנגלים. העברנו שלושה ערבים של אוכל טוב, שיחות ימאות סוחפות ושיחות על החיים עצמם. היה ממלא וכיף לשבת עם אנשים חדשים, בגילאים שונים, מארץ אחרת, ואחרי זמן קצר כל כך להרגיש נינוחות מלאה. כרגע כולנו נושמים מציאות דומה, ויש הרבה מן המשותף לחלוק.

על החוף של הלגונה ממוקם כפר דייגים. שלאורכו נפרש שביל, אך רוב האזור מלא בחול ים (כמו שמתואר בתמונה). בכפר חיים כאלף אנשים, ותשעים אחוז מהם הם דייגים. הנמל המקומי מלא בסירות דייג, ומעליו מרחפים שחפים כמעט במהלך כל שעות היממה.

הנמל המקומי 

בבוקר השני שלנו בלגונה, ארטור ראה מרחוק אנשים פזורים על החוף, כשנראה שהם כפופים ואוספים דבר מה מהשטח. ירדנו עם הדינגי לראות במה מדובר, וראינו שלכל אחד מהם הייתה סלסלה מלאה בצדפות (למאכל). מסתבר, שכשהשפל בשיאו, הרבה מתושבי הכפר יוצאים לאסוף צדפות שאותן הם מוכרים למסעדות וכד'. אספנו קצת לעצמינו, ונהנינו בסירה מפסטה בציר צדפות ברוטב שמנת.

ההפרש בין הגאות לשפל מאפשר לבעלי סירות מקומיים לבצע טיפולים בתחתית כלי השייט בזמן השפל

החוף האטלנטי

לאחר שלושה לילות מהנים בריה פורמוסה, המשכנו לאלבור- לגונה נוספת במרחק של כשלושים מיילים הפלגה. גם הפעם עשינו כניסה לילית ללגונה.

ארטור עלה לראש התורן כדי לצלם את השקיעה מזווית חדשה

עגנו, נכנסנו לישון ושעה אחרי כבר נכנסה הרוח (סערה הייתה בפתח על פי התחזית). באמצע הלילה שמענו קריאות מבחוץ, יצאנו בטיסה לראות מי זה שצועק אלינו בלילה. מה שקרה הוא שהעוגן שלנו הסתבך עם הסירה השכנה... אנחנו היינו נעוצים כמו שצריך, אבל הם נגררו לאט לכיוון המים הרדודים. הבחור מהסירה אמר לנו שהמנוע שלו לא עובד ושאיכשהו נוריד מתח מהעוגן שלנו כמה שיותר מהר.

כרגע היינו במצב שהעוגן נעוץ בקרקע, ואין לנו אפשרות להרים אותו כי הוא מסובך עם עוגן אחר. הפלגנו במעלה הרוח והטלנו עוגן נוסף כדי להוריד מתח משרשרת העוגן הראשון. עכשיו כבר עגנו על העוגן הרזרבי, אבל היה עלינו לפתור את הפלונטר בין העוגנים כשבחוץ נשבה רוח חזקה מאוד (שלושים וחמישה קשרים).

הרוח נשבה בחוזקה וגשמים באו והלכו. ברגעים כאלה נהוג לומר "ברוך שעשני אישה", אני נשארתי יבשה במעיל הסערה, עם כובע צמר על הראש ושכבות חימום מבפנים, וארטור קפץ למים הקרררים כדי לסדר את העניינים. אחרי ה'מבצע' סיפר כי ההפרדה בין העוגנים הייתה החלק הקל. הבעייה הנוספת הייתה שהעוגן שלנו שקע בעומק של חצי מטר בתוך הבוץ.

את הימים הבאים העברנו באלבור ובעיירה שליד- פורטימאו. נסענו לשם על האופניים שלנו. נכנסו לסופר הגדול באיזור ונהננו להסתובב בין אגפי הפירות, המאפים, השוקולדים ומה שבין לבין- חוויית סופר! איך אני אוהבת...

כשהתארגנו לעלות על הדינגי ולחזור בחזרה לקרוזה, דייג פורטוגזי מקומי הציע לנו כמה צדפות שאסף במתנה. הוא מתפרנס ממכירת צדפות (מולים). את הגדולים שהוא תופס הוא מוכר ואת הקטנוים זורק בחזרה לים. במקום לזרוק הוא הציע לנו לקחת אותן- כמובן שלא התנגדנו כלל וכלל, וגם הרווחנו שיחה מעניינת עם דייג מקומי.

ביום שלמחרת עגנה לידנו סירה שלמרות שהיא קטנטנה, אי אפשר לפספס אותה. סירת עץ, בלי קבינה ותורן עשוי עץ. הזמנו את אלכס והאורחת שלו לשקשוקה בבוקר שלמחרת. עוד ארוחה של שיחות מעניינות (ועוד מלא שיחות גברים על חומרים, מנועים, פילטרים, שמן, דלק, מפרשים, בניית סירות, ברגים, מברגים, מקדחות... באופן כללי, קדיחה אחת גדולה).

תכננו לצאת להפלגה לאיי מדיירה שבאטלנטי בערב יום שלישי, מה שמנע מאיתנו לצאת היו גלים של שלושה מטרים שנשברו ממש בפתח. נאלצנו לדחות את היציאה לבוקר שאחרי (אי אפשר לצאת באיזו שעה שרוצים בגלל ענייני הזרמים).