אנשים טובים באמצע הדרך

לא העלתי פוסט כבר שבוע שלם, לכן סלחו לי אורכו של הפוסט הנוכחי.
ממליצה עליו בחום, הוא המנצח מבין כולם עד כה.

 10.6.15

מאז שהגענו לרודוס נשארנו לעגון מחוץ למרינה, והעברנו שם ארבעה לילות. התאהבתי בשגרה הזו. להתעורר בבוקר, ללבוש בגד ים ולקפוץ לרחוץ במים, כיוון שעדיין אין מקלחת. האמת, הים הצלול שמעבר לדופן עדיף עבורי מאשר מקלחת רגילה.

בבוקר השלישי (יום אחרי שעודד איש הצוות האהוב שלנו חזר לארץ), ארטור ואני התעוררנו לקריאותיה של איטקין שכנראה וניהלה שיחה עם מישהו.

לאחר שקמתי היא סיפרה לי שהיא שמעה קריאות: "לה קרוזה נוסטרההה! להה קרוזה נוסטרההה!" במבטא צרפתי. היא הבינה שזהו השכן שקורא לנו ורוצה לסמן לנו שיש חבל שמתנופף מהתורן שלנו. היה לו מאוד חשוב ליידע אותנו בעניין.

לאחר מספר שעות שמענו קריאות דומות לקודמות: "לה קרוזה נוסטרהה! לה קרוזה נוסטרהה!". כבר ידענו מי קורא לנו. עלינו לסיפון וענינו לו. הוא צעק לנו מרחוק בחצי אנגלית עם מבטא צרפתי וסיפר שבחורף הוא מפליג לאשקלון. כל העניין דיי שיעשע אותנו, כי קריאותיו נשמעו כל פעם כאילו יש לו דבר חשוב מאוד לומר, דבר שאינו סובל דיחוי.

את אותו הבוקר המדובר ניצלנו לעבודה על "קרוזה" שמזה זמן רב לא קיבלה תשומת לב. הרי היא התרגלה לפינוק יומיומי במהלך השנה האחרונה, ומאז היציאה למסע לא עשינו לה יום כיף של נקיונות או טיפולים מלבד היום היחיד בקסטלוריזו. הפינוקים שהיא קיבלה הם ניקיון מיכל המים וניקיון אגן המנוע.

את הבוקר נעלנו בטבילה בים על פי הנוהל המקובל אצלנו, ולאחר מכן התארגנו ויצאנו למקום הנקרא לינדוס (עיר עתיקה ביוון שנמצאת כשעה נסיעה מהעיר רודוס).

לפני כל יציאה ארטור דואג לארוז את הציוד שעליו לקחת כדי לא ייחסר דבר: שתי מצלמות, חצובה, ארנק, ווקי טוקי, טלפון סלולרי, מטען סולרי, טלפון לווייני, דרכון, צילום דרכון, בקבוק מים ועוד איזשהו נשנוש לדרך. מכיוון שאנחנו עושים את הדרך מ"קרוזה" לחוף על הדינגי שלנו, הוא דואג לארוז את הדברים באופן הרמטי שחס וחלילה לא יחטפו טיפה של מים. הוא מכניס אותם לתיק קטן, שנכנס לתוך תיק אטום והתיק האטום נכנס לתוך תיק הגב שלו. איטקין ואני קוראות לסידור הזה "הבבושקה של ארטור".

הדרך ללינדוס הייתה מאוד יפה. גם אחרי שנרדמנו באוטובוס, אני בטוחה שהיא המשיכה להיות יפיפיה! היה משעשע אם הסיפור היה ממשיך בכך שלא התעוררנו בתחנה הנכונה והגענו עד לדרום האי ללא כוונה. אך זה לא מה שהיה בפועל. הגענו ללינדוס על פי המתוכנן ועלינו לכיוון האקרופוליס שנמצא במעלה הגבעה (האקרופוליס היא מקדש עצום שנבנה בעת העתיקה ומשקיף על כל המפרץ). הסתבר לנו בכניסה לאתר שנדרש לשלם 6 יורו כדי להנות מהמקום. ומכיוון שבמסע שכזה אין יורו אחד מיותר, וכבר חרגנו מהמכסה היומית שלנו- החלטנו לעשות "אחורה פנה", לתור ברחובות לינדוס ולאכול גלידה (פעמיים).

מילוי מים במיכלי הסירה עולה כסף במרינות. לכן עלינו על שיטה בה לא נוציא יורו על טיפת מים. אספנו בקבוקי מים ורכשנו שקיות שתייה, ובכל פעם שישנו ברז סמוך לנקודת העגינה אנחנו מעבירים מים באופן הזה.

בתמונה איטקין ואני ממלאות מים על רציף הדייגים.

לפני היציאה  למסע מהארץ תכננו מראש לנקות את מיכלי הדלק שלנו ביוון (שיקולי מחירים). היות ובארץ הבחנו שצבע הדלק לא תקין לשימוש של המנוע, והוא עלול להזיק לו. קיבלנו המלצה משכן מהמרינה באשקלון שעשה את אותו הטיפול אצל מכונאי בשם סברי.

יצרנו קשר עם סברי, נפגשנו איתו וקבענו שיומיים לאחר מכן ניכנס למרינה ברודוס (לפני כן לא היה מקום) ונבדוק את העניינים.

את הבוקר הרביעי ברודוס, הבוקר בו היינו מתוכננים להיכנס למרינה ולהיפגש עם המכונאי, פתחנו כרגיל בטבילה בים הכחול (הפעם עשינו סשן של צילומים מתחת לפני המים בשילוב של "קרוזה"- תמונה בהמשך). ממש לקראת סוף השחייה "הוזנקנו" בשריקה מסברי שקרא לנו מהחוף, וסימן לנו להיכנס למרינה. איטקין ואני עלינו בזריזות לסירה, ארטור הניע מנוע ונכנסנו ישירות לעגינה ים תיכונית שהלכה חלק יותר מאי פעם (מתוך שלוש עגינות בלבד שביצענו).

לאלו התוהים מהי עגינה ים תיכונית- אוסיף הסבר קצרצר בהמשך.

אחרי שסיימנו להיקשר לרציף, שמנו לב שהשכן שלנו הוא אותו הבחור שצרפתי שיום לפני כן קרא לעברינו בהיסטריה במפרץ שעגנו בו. סך הכל הוא בחור מאוד נחמד, הוא מפליג לבד, ושמח מאוד שהגענו ולא הפסיק להזמין אותנו לבירה ביומיים הבאים. הבעייה היא שהוא לא דובר אנגלית באופן רציף, ובין משפט למשפט הוא מכניס משפט בצרפתית שאתה לא מבין מאיפה הוא מגיע לך.

לאחר מספר שיחות שניהלנו הבנו ממנו שהוא יהודי, שחגג בר מצווה ומחזיק בסירה טלית ותפילין. כנראה זו הסיבה שהוא שמח להכיר אותנו (הרי תלוי לנו דגל ישראל על הסירה).

חברים נוספים שהכרנו בעיר הם בעלי המכולת שנמצאת ממש בקצה המרינה. אח ואחות יווניים, שכנראה ומצאנו חן בעיניהם (בין כל הקרוזרים האירופאים מגיעים חבר'ה ישראלים צעירים, בהחלט מרענן), ובכל פעם שהגענו הם צ'יפרו אותנו בשוקולדים, שתייה קלה, חופן דובדבנים, ואפילו באחת מן הפעמים עזרו לנו עם הקפצה של הקניות לסירה.. באחת מן הפעמים כיבדו אותנו בשוקולדים, ובפעם אחרת עזרו לנו עם הקניות והסיעו לנו אותו עד לסירה. כשעזבנו את רודוס איטקין החליפה עם האישה פייסבוק ואי-מייל. אנשים טובים באמצע הדרך.

אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל לספר על תהליך ניקוי מיכלי הדלק, או שלפני כן אספר על המכונאי שהיה איתנו בסיפור. אספר על סברי שפשוט הפך את שלושת ימי הניקוי והעבודה לשלושת הימים המעניינים והכיפיים ביותר שחווינו ברודוס. 

סברי. סברי הוא סודני שמתגורר ביוון כבר 15 וחצי שנים. הוא מספר שעל האי ישנם ארבעה סודנים בלבד: הוא, אשתו, בתו ובנו. במהלך שלושת ימי העבודה שהעברנו איתו, כמעט ולא עוברת שעה מבלי שיושבים לשעת סיפור.

בסירה שלנו יש כמעט 300 ליטר דלק שיושבים בשלושה מיכלים: הראשי שנמצא בקבינה המרכזית בקיל, והשניים הנוספים, המיכל הקטן היומי ומיכל נוסף שיושבים בקוק-פיט בדופן שמאל. לפני ניקוי המיכלים וסינון הדלק שאבנו עם סברי את כל הדלק משלושת המיכלים והעברנו אותו לג'ריקנים. לאחר מכן פתחנו את שני המיכלים הגדולים, שהמכסים שלהם הם פלטות אלומיניום בצורת ריבוע (אחד במידה של 25*25 ס"מ, והשני במידה של 40*40 ס"מ), שסגורים באמצעות אומים לאורך כל היקפם. בהמשך לזה התחילה העבודה האמיתית- ניקוי דפנות המיכלים באופן יסודי. כל מיכל נמצא במקום אחר בסירה, וכמעט כמו כל עבודה בסירה אין מקום מיותר שבו אפשר למצוא תנוחה נוחה. לכן היה עלינו להתמקם איכשהו כך שנוכל להגיע לכל הדפנות ולהסיר את כל הלכלוך. יש אנשים שקוראים לעבודה מהסוג הזה, עם התנוחות הללו: BOAT YOGA. 

בערב ארטור הדליק את העששית שלנו במעט מן הדלק שסברי הביא איתו לטובת הטיפול במיכלים. לאור העששית ישבנו בקוק- פיט: סברי, ארטור, איטקין ואני, ושמענו אינספור סיפורים מחייו של סברי. הפעם הוא הסביר על החתונות בסודן.

המיכלים לפני הניקוי:

צבע הדלק לפני הניקוי והסינון

לאיטקין ולארטור יש עמדות שונות לגבי נושא האמון בבני אדם. ארטור טוען שאין לסמוך על אנשים עד שמוכיחים אחרת, ואיטקין טוענת שיש לסמוך על אנשים עד שמוכיחים אחרת. מפה לשם, ב11 בלילה נסענו עם סברי להביא חלב מהכפר. הוא סיפר לנו שהוא מביא למשפחתו חלב בכל שבוע ישירות מהכפר בו חולבים את הפרה, והזמין אותנו להצטרף אליו לסיבוב לעבר שביל החלב.

לסברי רכב קטנטן בצבע אדום. איטקין ואני ישבנו בצפיפות נעימה באחורי ברכב, וארטור ישב מלפנים ושמע סיפורים נוספים מאת איברהים סברי. על אף המשפט הראשון בפסקה זו, איטקין החליטה לחשוד בסיטואציה. לכן בזמן הנסיעה וככל שהדרך עברה על פנינו ניסחה הודעת טקסט לאבא שלה על מנת שתוכל לשלוח לו בכל מקרה לא צפוי שיצוץ.

יצאנו מהעיר, ונכנסנו לכביש ראשי. לפני שפנינו ימינה סברי הודיע לנו שעכשיו נכנסים לדרך חשוכה. איטקין ואני החלפנו מבטים. המשכנו על אותה הדרך הזו שהתעקלה שמאלה לעבר ירידה מתונה. לאחר מכן סברי החנה את הרכב מול מבנה חשוך. מבטים נוספים הוחלפו בינינו לבין עצמינו.

ירדנו מהרכב, ועם כל פנייה שעברנו וכל נ.צ שחלפנו איטקין המשיכה לעדכן את ההודעה שמיועדת לאביה (בהמשך תקבלו את ההודעה המשעשעת בשלמותה). בנוסף, ארטור שלח למכשיר הטלפון שלי שהיה בסירה באותו הזמן את מיקום הGPS - למקרה שיצטרכו לתחקר את האירוע (לטענתו).

הגענו למקום עם עצים סביבנו ורחשים של מים זורמים בקרבתנו. סברי הוביל אותנו קדימה והיה עלינו לחצות על גבי קרשים פלג מים שהיה בדרך. בו זמנית אנחנו תוהים לעצמינו מי ער בשעה כזו ונותן חלב ללקוחותיו?? ממשיכים להתקדם, ואפינו החלו לרחרח את הרפת שהולכת וקרבה, ברגע זה הבנו שיש אמת בדבריו אבל עדיין חששנו.

נעמדנו ליד הבית של האישה שחולבת את הפרות, וכבר ראינו את מיכל הפסטור הגדול שמכיל את החלב המדובר. סברי ניסה לקרוא לה אך ככל הנראה היא כבר נרדמה. איטקין לא הפסיקה לחשוד וביצעה סריקות סביבנו.

לאחר מספר ניסיונות, החלטנו לחזור בחזרה לרכב ולעשות את דרכינו לארוחת ערב (מאוחרת).
עכשיו להודעה המדוברת: " נחטפנו. מכונית אדומה. PQZ-223. סברי שמו.דרך ארוכה. הרדוף נחלים ורוד. בסוף ברושים שמאלה. חוצים נחל על קרש. כלבים. בוסתן. מיכל פסטור ענק".

כשסברי החל לנהוג בדרך חזרה, כבר הבנו שהמקרה היה תמים לחלוטין. הוא עצר לנו בפיצריה האהובה עליו בעיר וכך סגרנו את הערב ההזוי הזה.

מבחינת ארטור זו הייתה נקודת המפנה באמונה באנשים מכיוון שהוכח אחרת.

את הבוקר שלמחרת פתחנו בקפה קצרצר, ומיד חזרנו לפרויקט ניקוי מיכלי הדלק. המיכל הראשון שפתחנו היה כבר כמעט ונקי לגמרי, והמיכל השני היה קשה יותר לניקוי. על מנת לנקות אותו ואת המכסה שלו באופן יסודי וראוי, היה עלינו להוציא את המכסה שגודלו 40*40 מבעד לריצפת העץ. הבעייה הייתה שהפתח בריצפת העץ היה קטן יותר מהגודל שנדרש למכסה לצאת החוצה.
הניקוי עצמו לא היה פשוט, הלכלוך נתפס חזק מאוד על הדפנות. כדי להחזיר את המיכל לצבעו הקודם (משחור ללבן) קרצפנו, שפשפנו, מרחנו קרוסין, עניין שלקח כמה שעות. והעניין שיש להגיע לכל דופן ובמיוחד לתחתית המיכל שעומקה מטר מתחת לפתח קטנטן, הוסיפה אתגר לניקוי.

ארוחת צהריים עם סברי שפינק בעוף בגריל שלם

לגבי שליפת המכסה- יש לציין שהחלק שהיה אמור להיות הכי קשה בכל הפרויקט (פתיחת המיכלים וניקויים) הלך חלק מכפי שציפינו, והחלק היה אמור להיות הכי פשוט שיוף מכסה המיכל) היה הכי מסורבל ולקח לנו זמן רב.
בערב כשכבר נהיה מאוחר, עצרנו, וניסינו לחשוב על דרך בה נוכל לשלוף את אותו. בסופו של דבר עלו שני פתרונות הגיוניים, לי אישית היה לא נעים שיהיה עלינו לנסר את אחד העצים כדי להצליח במשימה, אבל זו הפעולה שנדרשה לפתרון. אחרי יום ארוך ומחשבה מרובה על הדרך לשליפתו, כבר הגענו לשעה מאוחרת, 12 בלילה, סברי עוד היה איתנו בסירה ועבד איתנו, ובשעה טובה ומוצלחת הצלחנו לשלוף את המדרגה שלנו באופן מושלם ודרך הפתח שנפתח מתחתיה להוציא את המכסה המלוכלך. 

לאחר שליפת המדרגה ומהמכסה ישבנו מרוצים בקוק- פיט ואכלנו את ארוחת הערב המאוחרת שלנו, סופלקי כמובן, בליווי אינספור סיפורים של סברי. הפעם הוא סיפר על הימים בהם עבד שאוניות המשא בתור מכונאי.

זהו, הסתיים היום, ועכשיו הגיע הזמן ללכת להתקלח במקלחות הקרות, שסברי סיפר עליהן שלא שופצו מאז פתיחת המרינה. אם כבר מדברים על מקלחות זו הזדמנות טובה לספר על הטרנד החדש של איטקין ושלי: גמילה משמפו. לפני כמעט שבועיים הייתה הפעם האחרונה שהשתמשנו בשמפו, ומאז החלטנו לנסות להשתמש רק במים מתוקים כדי לראות איך השיער שלנו יגיב. בעוד שבועיים נעדכן על תוצאות הניסוי שלנו, אם נחזיק מעמד ולא נישבר.

בבוקר השלישי במרינה השכמנו מוקדם מאוד, אחרי שישנו בשעה מאוחרת. היינו כבר עייפים לאחר ימי העבודה הארוכים שעברו עלינו, אבל אחרי קפה שחור קטן העולם נראה אחרת לגמרי.

בזמן שסידרנו את הסירה בבוקר, יצאתי החוצה לסיפון וראיתי בחורה שהגיעה לכיוונינו. היא פשוט ניגשה אמרה שלום, ושאלה אם היא יכולה להצטרף אלינו להפלגה. הזמנתי אותה פנימה לשבת איתנו, וכעבור חמש דקות היא כבר הייתה בפנים. הטרמפיסטית החדשה שלנו היא סטפני, בחורה בת 22 מגרמניה שאוהבת להפליג. היא הגיעה עם גיטרה ותיק גב קטן, ברור שהגיטרה קנתה אותנו, זה בדיוק מה שחסר לנו פה בסירה.

כך זה נראה לאחר שהסרנו את המדרגה

                                                                                                                                               בהמשך הבוקר סברי הגיע, ויחד איתו סגרנו את מיכל הדלק הראשי שכבר היה נקי (זהו מיכל הדלק אותו השני אותו ניקינו). את כל אחד משלושת מיכלי הדלק, לאחר שהיה סגור ונקי מבפנים, מילאנו בסולר נקי ובמספר ליטרים של קרוסין (דלק מאוד מזוקק).

בכל מיכל שסגרנו, בדקנו שאין דליפות. השיטה לוודא זאת היא סגירה סופית של המיכל, לאחר מכן ממלאים אותו עד סופו וסורקים לדליפות (במידה ויש), אם יש דליפה סימן שהאטימה של המיכל לקויה. באף אחד מהמיכלים לא הייתה דליפה, שזה היה מדהים! אפשר לומר שסופסוף סיימנו את ניקוי המיכלים!

 המיכלים לאחר הניקוי

המכסה המצוחצח עם האטימה החדשה

בערב האחרון ברודוס, אחרי שכבר היינו נקיים מדלק, סברי הזמין אותנו לסיבוב נוסף בעיר. הפעם לגלידרייה המקומית המיוחדת מכולן במעלה העיר. איטקין, סטפני, ארטור ואני נכנסנו לרכב הקטנטן שלו ונסענו איתו לרציף של יאכטות הפאר. הלכנו לאורך הרציף, והוא סיפר לנו כל מיני עובדות מעניינות לגבי הסירות הללו. למשל כשמכונאי מגיע לעבוד על סירה כזו, הוא לא מגיע באופן פרטי, אלא דרך חברה ששולחת אותו. שעות העבודה המקסימליות שהוא יכול לשהות בסירה הן מקסימום שעתיים או שלוש (זה על פי החוק ביוון). משם המשכנו לגלידרייה, שאכן נראתה הכי טעימה ברודוס. סברי סיפר לנו שהגלידרייה הזו פתוחה כל השנה, כולל החורף. שזה מרשים, כי עונת החורף ביוון חלשה מבחינה כלכלית (בכל הקשור בתיירות), והם מצליחים לעומת הקושי.

כל אחד לקח את הטעמים שקרצו לו, וישבנו חמישתנו על ספסל באיזור. הפעם הסיפור שסברי סיפר היה על יום שירד מהאונייה עליה עבד באיזשהו מקום בעולם, ובמקום ללכת לכיוון המרכזי של האי הוא הלך לכיוון השני מבלי כוונה שהיה מוטרד באותה העת, והגיע למקום מרוחק ועזוב. למזלו הוא נתקל באוניית משא מצרית שהעלתה אותו על סיפונה. ברור לכם שכשהוא מספר את זה הכל הרבה יותר מוחשי, יש לו שפת גוף ואינטונציה שלא מאפשרים לך לא להקשיב. כל סיפור מרתק מחדש.

בסוף הערב, הוא נתן לנו מגש בקלאוות מגוון שיהיה לנו לקפה של הבוקר למחרת (בנוסף לכך שהזמין את כולנו לגלידה). כמובן שבבוקר זה טעמנו מהם, והן היו מתוקות וטעימות. דבר ראשון כי כך הן אמורות להיות, ודבר שני, כי קיבלנו אותן מבן אדם טוב וזה נתן קסם לעניין.

נפרדנו מסברי, אבל יש לנו הרגשה שעוד נשמע ממנו בעתיד. בהזדמנות זו אמליץ לשייטים שרואים זאת ומתכניים איזשהו שיפוץ ביוון. מדובר בבן אדם חרוץ, מקצועי ובעל הרבה נסיון, אמין וטוב. כתובת המייל שלו היא: sabri_ibrahim11@@yahoo.com

עודד. סברי. סטפני. הבעלים של מהמכולת. מוכר הסופלקי המקומי. 

יש אנשים טובים באמצע הדרך.