14.6.15
לפני
שמונה שנים, עוד לפני שירותו הצבאי, ארטור היה בחופשת גלישה מיוחדת בפרסוניסי. הוא
התאהב במקום. פרסוניסי נמצאת בקצה הדרומי של האי רודוס, אינה מיושבת כלל וכלל. אך בעיקר, היא אחד מיעדי גלישת הקייט
והרוח הטובים במזרח התיכון ובשיא העונה (יולי- אוגוסט) היא מתמלאת בגולשים.
כשרעיון ההפלגה עלה על הפרק, וכבר נעשה מוחשי, הצטיירה בדמיונו של ארטור תמונה בה
הוא עוגן עם היאכטה בחוף הגלישה בפרסוניסי, ויורד לחוף ליום מלא של גלישה עם הציוד
שיושב בסירה.
יצאנו
מהמרינה ברודוס ביום רביעי ה- 10.6 בצהריים לכיוון דרום. ארבעה חברי צוות, איטקין,
סטפני, ארטור ואני. נחמד לארח טרמפיסטית דוברת אנגלית, שינוי שפה בהחלט מרענן את
המוח. במהלך שעת הפלגה הראשונה ארטור העביר לנו "שיעור שייט" באנגלית
והסביר על כל מיני מושגים לגבי הפלגה נכונה. תותח על. הוא היה קשוח איתנו, אסור
היה לאכול באמצע, וחובה להקשיב בלי הסחות דעת.
תפסנו
רוח טובה עד ללינדוס (מפרץ שנמצא בחלקה המזרחי של רודוס, אמצע הדרך בין התחנות). בלינדוס הרוח החלה לרדת, לכן נכנסנו ותכננו לעגון למשך שעתיים ולצאת
בשלוש בבוקר להמשך דרכינו.
ארוחת ערב הודית מקושטת מבית איטקין
השעונים
המעוררים צלצלו וצפצפו, אבל העייפות ניצחה ונשארנו בשנתנו העמוקה. בשש בבוקר סטפני
(שמסתבר שהיא אחת ממשכימי הקום) העירה אותנו ויצאנו בזריזות לדרך כדי לנצל את יום
הגלישה הראשון ביוון.
הדרך
הייתה מהנה,. לקראת קיצה הרוח החלה להתגבר, וכיוון שהפלגנו ברוח קדמית (כשהרוח
מגיעה מלפנים) ההתקדמות היית איטית ומאתגרת יותר, אבל הכי חשוב, כבר רואים קייטים באופק!
הגענו!
ניגשנו מיד לעגון, וכמובן שמטר מהספוט. ניפחנו
את הדינגי, העמסנו את ציוד הגלישה ויצאנו לכיוון החוף, איזו התרגשות! עבורי זאת
פעם ראשונה, לכן אתאר לכם את המקום שנחשף מול עיניי. רצועת חוף צרה וארוכה,עם ים משני צידיה! ממערב גלים קטנטנים, ים צ'ופי, וממזרח
מים שטוחים צלולים. ניתן לגלוש בשני המקומות, תלוי מה מתחשק לך בדיוק באותו
הרגע. ניפחנו את הקייטים, הרכבנו ציוד ונכנסנו מיד לגלוש.
באותו
היום פגשנו את אוריה אסא (חבר וותיק של ארטור) וסדנת הגלישה שלו והם הזמינו אותנו
להצטרף לארוחת הערב איתם. סיימנו את היום בארוחה מעולה וסביבנו אנשים נחמדים. אני
אכלתי מוסקה, היה מעולה! לאחר מכן התפנקנו במקלחת מפנקת (מים מתוקים!) בחדר של
אוריה, עשינו סבב של כל חברי הצוות כי כולנו הרגשנו דיי מלוחים מהימים האחרונים.
המקלחת החמימה נתנה סיום מתוק ליום מעולה.
אני אהיה
איתכם עד כאן, מפה ארטור ימשיך אותי. אחרי הכל זהו אחד מבין חלומותיו.
את שלושת
הימים הבאים העברנו בגלישה, שינה, אוכל ונדודים באי – שגרה שבהחלט שלא קשה להתרגל
אליה.
פותחים את
הבוקר בהשכמה ממושכת, מ6 בבוקר של סטפני ועד ל10 בבוקר שלי. אחרי שכולם כבר צחצחו
שיניים יושבים לבראנץ' קליל, ואז יורדים לים. תוך כ3 דקות מגיעים עם הדינגי לחוף.
עם כל הציוד (4 מצנחים ושני גלשנים). נדרשות שתי 'נאגלות' להעביר את כולם.
יום
הגלישה הוא ארוך ולכן כולל הפסקות רבות. באחד מן הימים העברתי לטל שיעור קייט פרטי והיא הפגינה יכולות לימוד יוצאות דופן. סטפני בזמן הזה ניצלה את הזמן לקריאת ספרים ושוטטות בחופי האי.
כפי
שעמית כתבה, בחוף קיים צד בו הרוח מגיעה מכיוון החוף ולכן גובה הגלים בו הוא אפס,
עובדה זו מייצרת 'תנאי מעבדה' לשיפור יכולות הגלישה וארסנל התרגילים. מהתמונות
ניתן להבין קמצוץ מהקסם של חוף הגלישה הייחודי כל כך.
השעה
המיוחדת ביותר של היום הייתה "שעת ההתגלות של עמית". זו היא השעה בה
השמש היא בזווית הנמוכה ביותר שלה (כשעה לפני השקיעה) ובה כל המרחב ההררי והימי
מקבלים את הצבעים העזים ביותר שלהם בשילוב פיגמנט אדום חזק הנובע מהשקיעה. אולי זה
פסיכולוגי ואולי זו קרינתה המיוחדת של השמש, אך דווקא בשעה הזאת כל התרגילים
שעבדנו עליהם קשה במהלך היום ובמהלך כל התקופה האחרונה פתאום מצליחים ומצליחים
טוב. כל אדם שעוסק בספורט הכולל בתוכו שיפור מיומנות אישית מכיר את השעות המיוחדות
האלה...
בערבים נהגנו
לפנק את עצמנו בצורה החסכנית ביותר שניתן ולכן כל אחד קנה גלידה פשוטה למדי אך
טעמה מטבע הדברים היה אלוהי...
בסוף יום
שבת קיבלנו את אחת ההחלטות הקשות ביותר עד
כה, והיא לעזוב את החוף הקסום הזה תוך שאנו משכנעים את עצמנו כי עלינו לחוות חופים
נוספים שכאלה בהמשך המסע.
אז זוהי תמצית הרומן שלי עם פרסוניסי, שבטוח עוד ימשיך בעתיד...
ובנתיים קבלו את האי מנקודת המבט של איטקין, שלא שמעה עליו לפני תחילת המסע שלנו...
סופסוף הגענו לחוף חולי ולבן אחרי 3 שבועות של סלעים ואבנים! אני לא
יודעת מה יותר משגע –הנוף מקרוזה לכיוון החוף או הנוף מהחוף לכיוון קרוזה... ההתרגשות של ארטור דבקה בכולנו ואוטומטית נכנסנו
להילוך מהיר כדי להגיע כבר לחוף. ידעתי שעמית וארטור יגלשו כל היום ותהיתי איך
יעבור לי הזמן בחוף נטול ציוויליזציה (כולם בים) ונטול אטרקציות (מי צריך אותן
בכלל?!). בכל בוקר עוד לפני שפתחתי עיניים
הייתי במים. קפיצה מגג הקבינה לשחייה ארוכה מחוץ למפרצונים, חזרה לסירה, החלפת משקפת
במסיכה וסנפירים, חזרה לעמוקים לדוג צדפים בשביל עמיתוש וסתם לצלול בשביל הכיף.
הנוף התת מימי של פרסוניסי הוא הכי מיוחד עד עכשיו בטיול – סלעים בצורות הזויות, דגה מטריפה, סרטני נזיר (החבר'ה
שמתנחלים בקונכיות נטושות), לוקוסים חמקניים (שאני מקווה לנסות לדוג
בקרוב!), אפילו כוכבי ים ואוצרות שאנשים הפילו בטעות מהסירה
לקרקעית...
את השעות המאוחרות ביליתי בחוף מהופנטת מהגולשים. למדתי המון רק
מלהסתכל עליהם והשיעור של ארטור בכלל הרעיל אותי על קייט, ברגע שאחזור לארץ אני
רצה על קורס! (המלצות מישהו?). בשאר הזמן קראתי, בישלתי, ישבתי על החוף לשיחות עם
סטפני ואנשים אקראיים (כמו דניאל, גולש שהכרנו שם והיה אדיר לגלות שקורא את הבלוג
מתחילת המסע J). אחת החוויות התחילו כשסטף ואני רצינו לעלות על
גבעה לצלם את קרוזה מלמעלה – כל גבעה שבאה אחרי דרשה עוד תמונה, כל פינה סיקרנה
שנבדוק מה היא מסתירה, כל ירידה העברנו בריצה ואחרי הייקינג ספונטני של 3 שעות מצאנו
את עצמינו בקייפ הכי דרומי ברודוס! תענוג.
בשורה התחתונה- מקום מומלץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה