2.6.15
אתמול בבוקר עזבנו את המפרץ היפהפה שנשארנו בו את הלילה, ויצאנו להמשך דרכינו עד לרודוס. רודוס הוא בעצם אי. בקצהו הצפוני נמצאת את העיר רודוס, ובקצהו הדרומי פרסוניסי. פרסוניסי אומנם פחות מיושבת, אבל היא מחזיקה בספוט קייט- סרף מעולה. לכן החלטנו להתכוונן עליה.
בארוחת הערב נהננו מערב טורטיות מבית היוצר של איטקין.
שגרת היום בהפלגה שונה משגרת יום על היבשה, הכל הולך הרבה יותר באיזי בדרך כלל. לכן התרגלנו לאכול שתי ארוחות ביום, ועוד כמה נשנושים בבין לבין. לכן כל ארוחה היא מרכזית עבורינו. עד כה, בסוף כל ארוחה ליקקנו את האצבעות
אחרי האוכל. באותו הערב הייתה שקיעה ורדרדה שלא אפשרה לאף אחד להוריד ממנה את עיניו. ארבעתינו עברנו לחרטום ונהננו מהנוף שמולנו.
בשלוש בלילה, בזמן שארטור היה במשמרת, הרוח החלה להתבלבל. מעוצמה של 15 קשרים, היא ירדה ל-0, חזרה ל15 ושוב ירדה לאפס. בין לבין היא שינתה את כיוונה. לבסוף היא הפסיקה לגמרי. ארטיומלה ישב במשמרת, וחיכה לרוח שתחזור. פשוט ישב והיטלטל בסירה. הוא מספר שהרוח לעתים נתנה תקווה שהיא עוד שנייה חוזרת לעצמה, הציפייה שהיא עוד תחזור לנשוב נמשכה עד לתשע בבוקר.
במהלך שש השעות הללו נסחפנו במהירות של קשר אחד, והתקדמנו כשישה מייל לעבר היעד!
בשעה תשע בבוקר, החלטנו שהגיע הזמן להעלות מהירות, והדרך היחידה לכך הייתה להניע מנוע. איני זוכרת אם כבר הזכרתי שאחת המטרות בהפלגות שלנו היא להפליג כמה שפחות על מנוע, וכמה שיותר על מפרשים.
הנקודה בה היינו בשעה תשע בבוקר הייתה קרובה הרבה יותר לעיר רודוס. לכן החלטנו לשנות את יעדנו ולשים חרטום על רודוס, במקום על פרסוניסי. בעקבות שינוי היעד, נמעיט את שעות ההפלגה על מנוע, כי למעשה קירבנו את יעדנו אלינו.
ארטור סופסוף הלך לישון, ועודד, איטקין ואני רצינו לקפוץ למים. אם מישהו רוצה לקפוץ למים, הנוהל הוא כזה: קושרים חבל ארוך ולקצהו מחברים גלגל הצלה. כך שקופצים מן הסירה למים, נאחזים בגלגל, ונגררים בכיף בתוך הכחול הגדול.
לאחר שנערכנו מהבחינה של החבלים והגלגלים, האטנו את מהירותנו מ5 קשרים ל3 קשרים. כי במהירות גבוהה מדי זה בלתי אפשרי לאחוז בגלגל ולהנות מהעניין. עודד ואיטקין היו הראשונים לקפוץ, ואני נשארתי על ההגה. החלטתי לנסות להעלות טיפל'ה את המהירות, ולראות אם הם בכלל שמים לב לדבר. אחרי שהעלתי את המהירות בקשר אחד בלבד, ניגשתי לבצע משימה כלשהי בקוק-פיט ולא שמתי עין עליהם לשתיים שלוש דקות.
כשהסתובבתי לוודא שהכל בסדר איתם שם מאחור, אני רואה את איטקין מחזיקה בגלגל ביד אחת ובתחתוני בגד הים שלה ביד השנייה, בזמן שהיא צועקת לי לעצור. מסתבר שהמהירות המעטה שהעלתי הייתה מספיק עוצמתית כדי להזיז מספר דברים. לגבי עודד... עודד היה במרחק של 400 מטר מ"קרוזה", שוכב מבסוט על גלגל ההצלה באמצע הים.
טל הייתה במצב של צחוק שקשה לעצור. בזמן ששתינו באמצע צחוק מתגלגל, עזרתי לה לעלות בחזרה לסירה וניגשנו לאסוף את עודד בחזרה.
כשהגנו לרודוס לא נכנסנו לעגון במרינה. בדיעבד, מסתבר שלא היה מקום פנוי לעגינה. בכל מקרה, כשיש עוגן ויש דינגי, מה רע בעגינה מחוץ לנמל? (דינגי- סירה קטנה מתנפחת המסייעת בהתניידות מהיאכטה לחוף).
לאחר שלושה ניסיונות של הטלת העוגן, הצלחנו לעשות זאת כמו שצריך. בסיום, עודד לקח שנורקל ומסיכה וצלל לבדוק אם העוגן תפס כמו שצריך.
אחרי שסגרנו את פינת העגינה, ניפחנו את הדינגי (הסירה עליה סיפרתי במעלה העמוד), הלבשנו עליה את המנוע הקטנטן שלה ויצאנו לכיוון העיר. את ההעברה מהסירה לחוף חילקנו לשתי נגלות, היות והדינגי שלנו לא בנויה לסחוב יותר משלושה אנשים ולהישאר במצב ציפה מלא.
הסתובבנו בעיר, ישבנו לאכול גירוס (מאכל יווני מסורתי) וקינחנו בגלידה. כדור גלידה הפך למסורת בכל נקודת עגינה חדשה שמגיעים אליה.
זהו למעשה. עכשיו אם תרשו לי אסיים לכתוב פה את מעשיות היומיים האחרונים שעברו עלינו, ואגש לשבת בארוחה נוספת מבית היוצר של איטקין.
4.6.15
את הבוקר של היום פתחנו בשחיית בוקר. לפני היציאה למסע הטרידה אותי המחשבה לגבי התמדה בשמירה בסיסית על כושר. עכשיו, ביומיים האחרונים, כשאנחנו עגונים במין מפרץ (ולא במרינה ששם ניתן פשוט לרדת למפרץ ולרוץ) התחלתי לשחות בבקרים. שזה מדהים בעיניי. מתעררת בבוקר, שותה שתי כוסות מים, מנשנשת פרי כלשהו שעולה בידי... עולה על בגד ים וישר למים. פשוט יוצאת לשחיות בוקר ישירות מהסירה.
בהמשך הבוקר עודד עזב אותנו ולקח טיסה בחזרה לארץ. חשבנו על זה שאת הדרך עד לרודוס לקח לנו לעשות שבועיים (כמובן שעם עצירות בדרך), והוא פשוט לקח מטוס של שעה וחצי וחזר לנקודת ההתחלה.
אז, עם חבר צוות פחות, שמאוד הוסיף לנו לחוויה, המשכנו את היום בחיפוש אחר חלקים שאחנו צריכים להחליף במנוע. הלכנו הליכה לא קצרה בכלל והגענו לחנות של אביזרים ליאכטות, ששם דרך אגב לא מצאנו דבר אחד ממה שחיפשנו. טוב נו, מצאנו רק שמן למנוע... גם משהו.
בזמן החיפוש אחר החנות יצאנו מהאיזור המתוייר הלכנו לאורך קו החוף, יצאנו מהאיזור המתוייר והגענו לחלק דיי נידח באי. שלדעתי בנו עליו כמוקד לתיירות כי יש שם לא מעט חנויות שפשוט איש לא נכנס אליהן.
אחרי ההליכה המתישה הזו, שמסיבה לא ברורה שלושתינו התעייפנו ממנה באופן מוזר, קפצנו למרכז לאכול סופלקי וחזרנו לשנ"צ (שנת צהריים) ב"קרוזה".
מאז שיצאנו ממרינה הרצליה ועד עכשיו, לא הצלחנו לתפוס אף לא דג אחד. אך בכל מקרה, בכל חנות דייג שנקרית בדרכינו ארטור מתפתה וקונה עוד בובה או לחלופין אביזר דייג, על מנת שיהיה מוכן להעלות בחכתו כל דג מכל סוג שיגיע לאיזור. בשני הערבים האחרונים הוא אימץ טרנד חדש: הוא עומד ודג על על הסלעים בשעות בין הערביים ומצפה לדג. בכל פעם איטקין ואני מחזיקות אצבעות שהפעם הוא יביא קצת אוכל הבייתה. אני באמת מאמינה שזה יקרה... מתישהו.
אתמול בבוקר עזבנו את המפרץ היפהפה שנשארנו בו את הלילה, ויצאנו להמשך דרכינו עד לרודוס. רודוס הוא בעצם אי. בקצהו הצפוני נמצאת את העיר רודוס, ובקצהו הדרומי פרסוניסי. פרסוניסי אומנם פחות מיושבת, אבל היא מחזיקה בספוט קייט- סרף מעולה. לכן החלטנו להתכוונן עליה.
בארוחת הערב נהננו מערב טורטיות מבית היוצר של איטקין.
שגרת היום בהפלגה שונה משגרת יום על היבשה, הכל הולך הרבה יותר באיזי בדרך כלל. לכן התרגלנו לאכול שתי ארוחות ביום, ועוד כמה נשנושים בבין לבין. לכן כל ארוחה היא מרכזית עבורינו. עד כה, בסוף כל ארוחה ליקקנו את האצבעות
אחרי האוכל. באותו הערב הייתה שקיעה ורדרדה שלא אפשרה לאף אחד להוריד ממנה את עיניו. ארבעתינו עברנו לחרטום ונהננו מהנוף שמולנו.
בשלוש בלילה, בזמן שארטור היה במשמרת, הרוח החלה להתבלבל. מעוצמה של 15 קשרים, היא ירדה ל-0, חזרה ל15 ושוב ירדה לאפס. בין לבין היא שינתה את כיוונה. לבסוף היא הפסיקה לגמרי. ארטיומלה ישב במשמרת, וחיכה לרוח שתחזור. פשוט ישב והיטלטל בסירה. הוא מספר שהרוח לעתים נתנה תקווה שהיא עוד שנייה חוזרת לעצמה, הציפייה שהיא עוד תחזור לנשוב נמשכה עד לתשע בבוקר.
במהלך שש השעות הללו נסחפנו במהירות של קשר אחד, והתקדמנו כשישה מייל לעבר היעד!
בשעה תשע בבוקר, החלטנו שהגיע הזמן להעלות מהירות, והדרך היחידה לכך הייתה להניע מנוע. איני זוכרת אם כבר הזכרתי שאחת המטרות בהפלגות שלנו היא להפליג כמה שפחות על מנוע, וכמה שיותר על מפרשים.
הנקודה בה היינו בשעה תשע בבוקר הייתה קרובה הרבה יותר לעיר רודוס. לכן החלטנו לשנות את יעדנו ולשים חרטום על רודוס, במקום על פרסוניסי. בעקבות שינוי היעד, נמעיט את שעות ההפלגה על מנוע, כי למעשה קירבנו את יעדנו אלינו.
ארטור סופסוף הלך לישון, ועודד, איטקין ואני רצינו לקפוץ למים. אם מישהו רוצה לקפוץ למים, הנוהל הוא כזה: קושרים חבל ארוך ולקצהו מחברים גלגל הצלה. כך שקופצים מן הסירה למים, נאחזים בגלגל, ונגררים בכיף בתוך הכחול הגדול.
לאחר שנערכנו מהבחינה של החבלים והגלגלים, האטנו את מהירותנו מ5 קשרים ל3 קשרים. כי במהירות גבוהה מדי זה בלתי אפשרי לאחוז בגלגל ולהנות מהעניין. עודד ואיטקין היו הראשונים לקפוץ, ואני נשארתי על ההגה. החלטתי לנסות להעלות טיפל'ה את המהירות, ולראות אם הם בכלל שמים לב לדבר. אחרי שהעלתי את המהירות בקשר אחד בלבד, ניגשתי לבצע משימה כלשהי בקוק-פיט ולא שמתי עין עליהם לשתיים שלוש דקות.
כשהסתובבתי לוודא שהכל בסדר איתם שם מאחור, אני רואה את איטקין מחזיקה בגלגל ביד אחת ובתחתוני בגד הים שלה ביד השנייה, בזמן שהיא צועקת לי לעצור. מסתבר שהמהירות המעטה שהעלתי הייתה מספיק עוצמתית כדי להזיז מספר דברים. לגבי עודד... עודד היה במרחק של 400 מטר מ"קרוזה", שוכב מבסוט על גלגל ההצלה באמצע הים.
טל הייתה במצב של צחוק שקשה לעצור. בזמן ששתינו באמצע צחוק מתגלגל, עזרתי לה לעלות בחזרה לסירה וניגשנו לאסוף את עודד בחזרה.
ארוחת הבוקר מאת איטקין
כשהגנו לרודוס לא נכנסנו לעגון במרינה. בדיעבד, מסתבר שלא היה מקום פנוי לעגינה. בכל מקרה, כשיש עוגן ויש דינגי, מה רע בעגינה מחוץ לנמל? (דינגי- סירה קטנה מתנפחת המסייעת בהתניידות מהיאכטה לחוף).
לאחר שלושה ניסיונות של הטלת העוגן, הצלחנו לעשות זאת כמו שצריך. בסיום, עודד לקח שנורקל ומסיכה וצלל לבדוק אם העוגן תפס כמו שצריך.
אחרי שסגרנו את פינת העגינה, ניפחנו את הדינגי (הסירה עליה סיפרתי במעלה העמוד), הלבשנו עליה את המנוע הקטנטן שלה ויצאנו לכיוון העיר. את ההעברה מהסירה לחוף חילקנו לשתי נגלות, היות והדינגי שלנו לא בנויה לסחוב יותר משלושה אנשים ולהישאר במצב ציפה מלא.
הסתובבנו בעיר, ישבנו לאכול גירוס (מאכל יווני מסורתי) וקינחנו בגלידה. כדור גלידה הפך למסורת בכל נקודת עגינה חדשה שמגיעים אליה.
זהו למעשה. עכשיו אם תרשו לי אסיים לכתוב פה את מעשיות היומיים האחרונים שעברו עלינו, ואגש לשבת בארוחה נוספת מבית היוצר של איטקין.
4.6.15
את הבוקר של היום פתחנו בשחיית בוקר. לפני היציאה למסע הטרידה אותי המחשבה לגבי התמדה בשמירה בסיסית על כושר. עכשיו, ביומיים האחרונים, כשאנחנו עגונים במין מפרץ (ולא במרינה ששם ניתן פשוט לרדת למפרץ ולרוץ) התחלתי לשחות בבקרים. שזה מדהים בעיניי. מתעררת בבוקר, שותה שתי כוסות מים, מנשנשת פרי כלשהו שעולה בידי... עולה על בגד ים וישר למים. פשוט יוצאת לשחיות בוקר ישירות מהסירה.
תמונה יפה של ארטור שהייתה צריכה להיכנס איפשהו :)
בהמשך הבוקר עודד עזב אותנו ולקח טיסה בחזרה לארץ. חשבנו על זה שאת הדרך עד לרודוס לקח לנו לעשות שבועיים (כמובן שעם עצירות בדרך), והוא פשוט לקח מטוס של שעה וחצי וחזר לנקודת ההתחלה.
אז, עם חבר צוות פחות, שמאוד הוסיף לנו לחוויה, המשכנו את היום בחיפוש אחר חלקים שאחנו צריכים להחליף במנוע. הלכנו הליכה לא קצרה בכלל והגענו לחנות של אביזרים ליאכטות, ששם דרך אגב לא מצאנו דבר אחד ממה שחיפשנו. טוב נו, מצאנו רק שמן למנוע... גם משהו.
בזמן החיפוש אחר החנות יצאנו מהאיזור המתוייר הלכנו לאורך קו החוף, יצאנו מהאיזור המתוייר והגענו לחלק דיי נידח באי. שלדעתי בנו עליו כמוקד לתיירות כי יש שם לא מעט חנויות שפשוט איש לא נכנס אליהן.
אחרי ההליכה המתישה הזו, שמסיבה לא ברורה שלושתינו התעייפנו ממנה באופן מוזר, קפצנו למרכז לאכול סופלקי וחזרנו לשנ"צ (שנת צהריים) ב"קרוזה".
מאז שיצאנו ממרינה הרצליה ועד עכשיו, לא הצלחנו לתפוס אף לא דג אחד. אך בכל מקרה, בכל חנות דייג שנקרית בדרכינו ארטור מתפתה וקונה עוד בובה או לחלופין אביזר דייג, על מנת שיהיה מוכן להעלות בחכתו כל דג מכל סוג שיגיע לאיזור. בשני הערבים האחרונים הוא אימץ טרנד חדש: הוא עומד ודג על על הסלעים בשעות בין הערביים ומצפה לדג. בכל פעם איטקין ואני מחזיקות אצבעות שהפעם הוא יביא קצת אוכל הבייתה. אני באמת מאמינה שזה יקרה... מתישהו.
איזו חוויה! תמשיכו להינות, לקנח בגלידה ומטעמים שנראים מגרים גם בתמונות, להשתכשך במים ולראות נופים מרהיבים. עמיתי תעדכני גם כמה ימים אתם בערך מתכננים להיות בכל מקום שאעקוב. נשיקות
השבמחק