נגיעה בקנריים- טנריף

ההפלגה לקנריים התחלקה לשניים. המחצית הראשונה הייתה עם רוח גבית נחמדה וכמעט לא עננות. המחצית השנייה הייתה רצופה בעננים באים והולכים, עם או בלי גשם. בדרך כלל אנחנו לא אוהבים שעננים כאלה באים לבקר, הפעם הם אלה שבזכותם הצלחנו להתקדם.

האי אליו בחרנו להגיע מבין האיים הקנרים הוא טנריף. הוא הקרוב ביותר למדירה, הוא אי גדול בו נוכל לסגור פינות לפני החצייה, והכי חשוב! במרינה בעיר סנטה קרוז שהה חלק מ"האודיסיאה הישראלית". למה הכוונה באודיסיאה הישראלית?! ישנן עשר סירות ישראליות שיצאו להפליג השנה, ומתכננות לחצות את האוקיינוס לכיוון הקריביים בעונה הקרובה. את חלקן פגשנו עוד באשקלון, ואת האחרות ביוון ובספרד.

הקבוצה מתחלקת לשלוש קטגוריות: המנוסים, הצעירים והנועזים (הורים+ ילדים).

הרגע המהנה ביותר היה להיכנס למרינה ולפגוש את החבר'ה. את צוות ה"רוטים" לא פגשנו עוד מהתקופה בה עגנו באשקלון.

בערב הראשון חגגתי יום הולדת מאוחרת בקטמרן של הרוטים עם משפחת "קטמאיה", וארטור כמובן, שהכין עוגת דבש טעימה במיוחד בסיר הפלא שלנו. בנות הסירה המארחת קישטו את ה"מרפסת" בלבבות אדומים, הודלקו לי 25 נרות ועוד אחד לשנה הבאה ואפילו קיבלתי ברכה מזואי החמודה בת החמש וחצי. (מקווה להוסיף תמונות יום הולדת בהמשך).

אחי קפץ לביקור בסנטה קרוז. שכרנו רכב, נסענו יחד להר TEIDE (ההר הגבוה בספרד), בילינו זמן איכות בחוף עם חול שחור וגלים מרשימים, אך בעיקר לא הפסקנו לשוחח כשנושאי השיחה פשוט לא נגמרו. מילוי מצבר כמעט מקסימלי מקטגוריית 'געגועים למשפחה'.

לא פסחנו על ניצול ההזדמנות של חווית הגלישה בטנריף. לכך הקדשנו יומיים בלבד כיוון שלפנינו נפתחה רשימת TO DO LIST  ארוכה לקראת מוכנות להפלגה ממושכת באוקיינוס. התארחנו אצל שי חבר של ארטור, שעוגן עם היאכטה שלו במרינה בדרום האי באזור הקרוב לנקודות הגלישה.

פרויקט חשוב שהוצאנו לפועל היה תיקון תקלה מהותית במנוע שלנו, נזילת דלק ממשאבת ההזרקה. יש לנו מנוע פרקינס (4108, 50 כ"ס למעוניינים בפרטי הפרטים). יצאנו קשר עם סוכן החברה באי, היחידי שמתעסק בפרקינס. יצאנו בנזק קטן בכיס מזה שציפינו לו. התיקון עצמו לא היה פשוט וכלל פירוק של המשאבה (תהליך לא פשוט כשהמנוע ממוקם בלב הסירה ולא ברכב).

מילוי גז. שתי מילים שלקחו לנו המון זמן.

שלושה מיכלי גז יש לנו בסירה, כשאף אחד מהם אינו תואם את המיכל הטיפוסי שקיים ברוב אירופה. לכן לא התאפשר לנו למלא גז בדרך הקונבנציונלית, והיה עלינו לקמבן קומבינות. המלצה חמה מאיתנו למי שמתכננ/ת להפליג לתקופה- שימו לב שיש לכם את המיכלים המתאימים והנפוצים ביותר, שהם המיכלים הכחולים הקטנים הנקראים CAMPING GAS).

בין החלפת מפרשים למילוי מים אי אפשר היה לפסוח על ישיבות קצרות (שסוכמו לשעות טובות במצטבר) אצל השכנים הישראלים. נפתחה שכונה על הרציף. ימים שציפינו להעביר ב100% עבודה על הסירה, איכשהו הפכו ל40% עבודה ול60% של ישיבה בקוק- פיטים שונים בשיחות על הא, על דא ובטח שלא בעבודה.

מפגש ספונטני שיצא אסיפה קטנה על הרציף

הגברים פתחו משרד לצפייה בתחזיות באיזור הוויפיי (בינתיים הבנות התעסקו בדברים החשובים באמת, וישבו בסירה על בירה)

אם היה לי פרק מיותר, הייתי מקדישה אותו עבור הקניות הגדולות לחצייה. חמש שעות, ארבע עגלות ושני אנשים בסופר אחד גדול. אלה הן לא סתם קניות, אלא כאלה שדורשות תכנון מוקדם על פי חישוב מספרי. הפרמטרים הם: כמות המים הפחמימות והחלבונים היומית, מספר האנשים, מספר הימים (כולל ימי גיבוי), השפעה על כובד הסירה ועלות המוצרים. כל זה תוך השתדלות לגוון והתחשבות בנפח מינימלי.

טרם היציאה התקנו שני פאנלים סולריים של 80 ואט כל אחד על גג הקוק-פיט. הבעייה היא שבמהלך ההפלגה המפרשים מסתירים את השמש מהפאנלים בחלק משעות היום, ולכן עבודת הפאנלים אינה מקסימלית. רכשנו בטנריף פאנל השלישי שיהיה נייד, נבצע את ההתקנה כך שנוכל להעביר אותו ממקום למקום בסירה ובכך הוא יספוג שמש באופן מיטבי.

כתוצאה מהתוכניות המרובות שהצבנו לעצמנו, ומהחברים הרבים שנהננו בחברתם הגענו משבוע שתוכנן בהתחלה לשמונה עשר לילות במרינה של סנטה קרוז בטנריף. עכשיו הגיע הזמן לנתק חבלים ולצאת להפלגה של 800 מייל לקאפו ורדה, תחנה אחרונה לפני החצייה לקריביים.