ארטור והבנות בים הגדול

5.7.15

יצאנו מפארוס לכיוון סריפוס או לכיוון קיטנוס. סריפוס הוא אי שנמצא במורד הרוח יחסית לקיטנוס, לכן, העדפתנו הייתה מראש לנסות ולהמשיך עד קיטנוס במידה והרוח תתמוך בנו. היא אכן הייתה בעדנו, ונשבה מכיוון נוח שנתן לנו קורס התקדמות טוב לעבר קיטנוס.

הגענו לקיטנוס לאחר שתיים עשרה שעות הפלגה. עצרנו בעיירה למלא מים בסירה ומיד המשכנו למפרץ שהמליצו לנו עליו בחום. תוכלו לראות בתמונה את החוף המיוחד- רוחבו עשרים מטרים ומשני צדדיו ים. עלינו לתצפית על החוף כולו, מלמעלה המים הצלולים עם הסירות הצפות מעליהם נתנו הרגשה של ריחוף מוחלט.

ארטור בוחן את משקל הסירה:

ארוחת ערב של מגוון ירקות מאודים ופסטה טעימה:

8.7.15

אחרי יום וחצי בקיטנוס, אמא שלי- איריס, ואחותי- סתו, קפצו מהארץ לביקור של מעט יותר משבוע, והגיעו אלינו במעבורת מפיראוס שבאתונה!

נקודת העגינה שלנו הייתה במקום שאינו מיושב, וכדי להגיע לעיירה שבה המעבורת עוצרת לקחתי את אחד מזוגות האופניים המתקפלים שיש לנו ביאכטה, והתחלתי ליסוע לכיוונן על סמך השבילים שראיתי במפה. על הנייר הדרך נראתה פשוטה והערכתי שהנסיעה תיקח בסביבות הארבעים דקות. בפועל- לאחר עשרים דקות נסיעה/ הליכה עם האופניים לצידי כי היו עליות רציניות, החלטתי לקפל את האופניים בחזרה ולתת צ'אנס לטרמפ (בפעם הראשונה שלי). זו הייתה החלטה נבונה, לא עברו יותר משתי דקות וכבר הייתי בדרכי על רכב לפגוש את אמא ואת סתוי. כל מטר שעברנו הבנתי שהנסיעה על האופניים הייתה לוקחת לי 48 שעות ולא 40 דקות.

פגשתי את אמא שלי ואת אחותי בעיירה בקיטנוס (איזה כיף לראות אותן אחרי חודשיים באמצע המסע), וניסינו למצוא את דרכינו בחזרה לסירה. מציאת פתרון לחזור בחזרה למפרץ שלנו הייתה סיפור בפני עצמו, אך לעת עתה אחסוך את הפרטים הקטנים. רק אוסיף שפגשנו אישה יווניה נחמדה מאוד שעזרה לנו למצוא את הדרך ליעדנו.

הגענו  ל'קרוזה'! כיף לחשוף בפני משפחה את הנוף היפה שאנחנו חווים בדרך. אחרי שלוש נגלות על הדינגי שלנו, של תיקים ושל זוג אופניים, אמא וסתו הצליחו להתמקם בכיף בקבינה בחרטום. תכננו לצאת לכיוון קיה באותו אחר הצהריים, אז תקתקנו עניינים ובשעתיים של הבין לבין קפצנו למים ועלינו לתצפית.

לאחר הסתגלות לסירה וארגון של כל הדברים להפלגה, יצאנו לכיוון האי קיה שנמצא צפונית לקיטנוס. אמא ידעה שיש סיכוי שתהיה לה רגישות לתנודות הסירה בהפלגה, לכן היא הביאה איתה כדורים נגד מחלת ים. לפני היציאה היא לקחה כדור אחד שבמהלך ההפלגה השפיע יותר מהמתוכנן, הזכיר כדור הרדמה לסוסים מאשר כדור נגד מחלות ים. היא הייתה עייפה ונרדמה בכל מצב אפשרי ובכל ספה אפשרית, בהתחלה זה היה בקטנה ובהמשך היא פשוט נכנסה לסשן שינה משעשע מאוד. המלצה שלי לעתיד למשתמשים בגלולות הללו- תמיד תשקלו לקחת חצי מהמינון.

אין תמונה של אמא שנרדמה... אז אשים פה את סתוי:

העצירה הראשונה שלנו בקיה הייתה במפרץ הדרומי של האי, מקום שקט, ללא ציוויליזציה רבה. הגענו אליו בלילה ונכנסנו לישון. בבוקר שלושתינו התעוררנו מוקדם, וארטור לקח את זמן ההשכמה באיזי. אמא שלי התלהבה מהתעוררות לאור יום במקום חדש שהגענו אליו בחושך ערב קודם, זו כמו הפתעה חדשה על הבוקר. עלינו על בגדי ים וירדתי עם הבנות לשכשך במים ולשתות קפה קר ('פרפה'- משקה שהולך חזק ביוון). הייתה עצירה נחמדה להתרעננות לאחר הלילה.

10.7.15

בצהריים הרוח כמעט ונפלה לגמרי, אבל אנחנו החלטנו להמשיך עוד מיילים בודדים צפונה לעיירה המרכזית בקיה. גירדנו כל מאית מייל בדרך, התקדמנו במהירות של 2 קשרים במקסימום (4 ק"מ בשעה!). על אף שהמהירות הייתה נמוכה, המורל בסירה היה גבוה. בישלנו, האזנו למוסיקה וזרקנו את סתו לטבילה במים. שווה כל מייל! לקראת סוף הדרך ארטור ואני יכולנו להתפנות לעיסוקים בסירה כי סתוי קלטה את העניינים במהירות, היא שלטה על ההגה, הבינה איך לשמור קורס, איך לעלות ולרדת לרוח, איך להאיץ את הסירה באמצעות הרוח, ואפילו- חיקתה את ארטור ונהגה עם הרגל במקום עם הידיים- איזה כיף!

לאחר חמש שעות הגענו לעיירה בקיה- עיירה חמודה מאוד, עם חנויות קטנות, גלידריות מגוונות ומסעדות שמושכות כל תייר שעובר בקרבתן (גם אני נפלתי הפעם...). עגנו בנמל וקנינו 300 ליטר מים ב2.2 יורו (מנצלים את ההטבה באמצעות צינור שמגיע עד לסירה ומחובר לברז). בבוקר הראשון בעיירה התעוררתי וראיתי את כל הבגדים תלויים על הריילינג אחרי כביסה של אמא (יש יתרון באירוח ההורים).

כביסה של אמא

מילוי מים בסירה

לידנו עגן מכמורתן, הדייגים התמקמו במקום מרכזי כך שימשכו את תשומת לב כל עוברי האורח בעיר בדגש על יאכטיונרים ממורמרים שלא הצליחו לתפוס ולו לא דג אחד בחכתם. מכיוון שאנחנו כלולים בכותרת האחרונה שנתתי, קנינו מהם דג טונה (הדג הראשון שתפסנו! סוג של...).

ארטור מפרסם את הסבון של 'הוואי' בזמן מקלחת על הסיפון

הפעם האחרונה שמילאנו את מיכל גז הבישול שלנו הייתה באי קלימנוס. מאז לא מצאנו שום מקום שממלא מיכלי גז כמו שלנו (מסתבר שסוג החיבור שלנו לא נפוץ ביוון). גם בקיה עשינו חיפוש אחר מקום שיענה על הצורך שלנו וסופסוף יספק לנו גז בישול, אך לשווא. כל מה שנשאר לנו לעת עתה הוא חצי מיכל בלי שום מיכל ספייר. שווה למי שמגיע על סירה ליוון לדעת, שקשה למצוא מקומות בהם ניתן למלא את המיכלים הכתומים, שווה למצוא מתאם עבור המיכל הכחול.

את היום בקיה העברנו בכיף, בין הסתובבות על קו החוף, רחצה בים, צפייה בשקיעה מעבר לשובר וישיבה במסעדה לחתימת היום.

באחר הצהריים המאוחרים הרמנו עוגן ויצאנו מקיה לכיוון סוניו שנמצאת ביבשת עצמה. הרוח נראתה נחמדה, התחזית הראתה על המשך נשיבתה, אבל עשר דקות מהרמת המפרשים- הרוח נפלה. עמדנו באמצע הים, מיטלטלים מצד לצד, נתנו לרוח צ'אנס לשוב ולנשוב, אך דבר לא השתנה. הסתובבנו 180 מעלות, הורדנו מפרשים וחזרנו לעגון בקיה ללילה (ויתרנו על התענוג של המתנה לרוח תוך כדי טלטולי- על).

11.7.15

בבוקר, יצאנו מחדש לכיוון סוניו, הפעם הרוח הייתה מעולה להתקדמות, אבל הגלים... הם הגיעו מהדופן, נתנו טלטולים מכובדים, אך יותר מהכל- העניקו חוויה מיוחדת ורטובה לאמא ולסתו. הפעם, בשונה כמעט מכל ההפלגות הקודמות שעשינו, לא הפלגנו ברוח קדמית (זווית חדה לרוח), אלא ברוח צד (בערך 90 מעלות לרוח). זווית זו מאפשרת הפלגה מהירה יותר עם פחות עומסים על מערך המפרשים. הדרך שחשבנו שתיקח לנו שש עד שמונה שעות, לקחה שלוש שעות בלבד.

לאחר שנכנסנו להסתרה של היבשת, הרוח נשארה כשהייתה והגלים ירדו משמעותית. מהפלגה ברוח חזקה וגלים גבוהים, עברנו להפלגה מושלמת... רוח חזקה וים שטוח! המפרץ 'סוניו' היה כבר במרחק נגיעה. הוא נמצא למרגלותיו של המקדש של פוסידון. עצרנו שם ללילה.

לעיתים ירידה לשירותים הרגישה כמו טיול מאורגן (למי ששכח- עדיין אין לנו שירותים בסירה), אם כולם יורדים, זה אומר שהדינגי עמוסה בארבעה אנשים שמשתוקקים להגיע כבר לחוף. באותו המפרץ, כשהשמש שקעה והחשיכה נכנסה, כל אורות העגינה של היאכטות (שאין לספור אותן על כף יד אחת) השתלבו בשמיכת הכוכבים שנצנצה מעלינו. אנחנו בדיוק היינו בדרכינו להתפנות, ואלה השירותים שאני הכי ממליצה עליהם בעולם כולו.

אחרי שהעברנו את היום בפלישה לריזורט הממוקם על החוף כולל שימוש במקלחות שלהם, בשירותים שלהם ובריקון שקיות הזבל שלנו לפחים שלהם, הרמנו עוגן ועברנו שמונה מייל מערבה לנאביסוס.

בנאביסוס עגנו במפרץ שרובו מכוסה בסירות דייג של יוונים, השתלבנו ביניהן והטלנו עוגן גם אנחנו.

פארוס- הפלגה ראשונה של 'סולו' בזוג

1.7.15
לאחר שאיטקין השליכה אלינו את חבל ההיקשרות האחרון בנקסוס, יצאנו להפלגה הבינלאומית הראשונה שלנו כזוג, ושמנו חרטומינו לעבר פארוס!

ציפינו להפלגה יחסית קשוחה, כי הרוח שאגה בחוזקה כבר מהבוקר. לכן נערכנו על פי הספר עוד לפני שהרמנו את העוגן. כשיצאנו לים הפתוח יחסית (הרי היינו בין שני איים צמודים ), התנאים היו נוחים להפליא. דרך ששיערנו שתיקח 20 שעות בפועל לקחה 6 שעות ולא דקה יותר. קיצור זמני הגעה הוא הפתעה מתוקה שאנחנו לא רגילים לקבל (ראה ערך 'מיטלטלים לטילוס').

בסמוך לפארוס מעבורת מפלצתית הפתיעה אותנו מאחור והטילה צל גדול על קרוזל'ה שלנו, במקוםלעקוף אותנו מימין (שהיה הצד של הים הפתוח) היא השתחלה בינינו לבין הצוקים החדים של האי. ואומרים שישראלים נוהגים כמו משוגעים...

2.7.15
פארוס הוא יעד גלישת רוח וקייט מועדף על ידי גולשים אירופאים. החוף המרכזי נמצא בתעלה רדודה ורחבה המפרידה בין האי פארוס לבין האי אנטי- פארוס (אצל היוונים יש איים עם הקידומת 'אנטי' כלומר האי שמנגד). הייחודיות של התעלה הוא השילוב המדהים בין מים כחולים ויחסית חמימים, גלים נמוכים מאוד ורוח חזקה במיוחד המתעצמת כתוצאה מתיעול בין ההרים על גדות התעלה. ברור היה לנו שזה "מעבר חובה" עבורנו.

כל בוקר התעוררנו בשעה מוקדמת, זיוודנו את ציוד הקייט על הדינגי ומשם לאוטובוס קצר בדרך ליום גלישה עוצמתי. את הימים התחלנו עם "ספיגה" של האווירה- המים, הרוח, האוויר, המצנחים הצבעוניים וההרים שמסביב מייצרים תפאורה מיוחדת מדי בשביל לקחת אותה כמובנת מאליה. ממשיכים לסשן (בשפת הגולשים -  גיחה או סיבוב גלישה) התרגלות. מורידים חלודה, מתרגלים לתנאים ומתחילים להיזכר בתרגילים מיוחדים שאנחנו אוהבים לעשות (במיוחד ארטור: ). חוזרים לחוף לסנדוויץ ועוד קצת "ספיגה" (הפעם בעיקר של השמש) ואז חוזרים לסשן נוסף, הפעם בלי כפפות – מתרסקים עד שמצליחים (את התרגיל כמובן).

ההליכה מהסירה לאוטובוס היא כמו מסע כומתה קטן, שבסופו, במקום סיכה- מקבלים שעות גלישה. ארטור היה בתפקיד החובש וסחב את הפק"ל הגדול (תיק עם שני גלשנים+ מגבות+ טרפזים+חליפות ר-ט-ו-ב-ו-ת וכבדות) ואני הייתי לוחמת מן השורה ונשאתי עימי שני קייטים ותיק גב (שגם זה משקל לא מבוטל ). הדרך חזור הייתה נקודת השבירה של היום, הליכה של עשרים דקות כנגד הרוח, חבל שלא צילמו אותנו מהצד... לכן, לפני כל הליכה עשינו פריסה וישבנו על גירוס בשקיעה (גירוס= שווארמה של היוונים).

4.7.15
ביום האחרון בפארוס, הארנק ששכחנו בפטמוס סוף סוף הגיע. הבונוס היה שכל הכסף שהיה בארנק, (יותר מ100 יורו) נשאר בפנים. אז עם הארנק ביד אפשר לסגור את הפרק על פארוס כמו שצריך.

ברוכים הבאים לציקלדים- נקסוס!

29.6

אורכה של ההפלגה שבפתח היה מעל לחמישים מייל, ולמפונקים שכמונו, שהתרגלו ל10 מיילים במקסימום, זה היה ארוך! התחלנו בחידוד במעלה הרוח שעוצמתה הייתה 20-25 קשרים, עם גלים של מטר עד מטר וחצי. לאחר שהתרחקנו מספיק מהאי פטמוס החלפנו מפנה, עכשיו הגלים החלו להגיע מהצד, פחות נעים לגוף שמתעייף מלהחזיק את שרירי הליבה ללא הפסקה כנגד הטלטולים- אבל אין מנוס! גם בשינה השרירים ממשיכים לעבוד.

בזמן שהייתי במשמרת על ההגה חשתי כיצד הרוח יורדת בעוצמתה עד שהגיעה לאפס קשר. הרוח אומנם ירדה אך הגלים שמרו על גובהם. כשאין רוח, הסירה אינה מתקדמת, ואם הגלים נשארים כשהיו, הטלטולים גוברים משמעותית. כיוון שאנחנו חסכנים מאוד בשעות מנוע, ג'עג'ענו במקום עד שהרוח חזרה לעצמה כשעה אחרי שירדה (וטוב שכך!).

הגענו ליעד בשלוש בלילה. בסמוך לכניסה למרינה העירונית בעיר 'חורה' ישנה נקודת עגינה מאוד נוחה. מצפון לה שרידים מהעת העתיקה שמוארים באורות מחמיאים כשיורדת החשיכה, ממערב לה הים הפתוח וממזרח העיירה עצמה שמשלבתבמבנים עתיקים וחדשים. עגנו בזריזות ונכנסנו למיטות כדי לישון את שנת המלכים שלנו.

ביומיום שלנו אנחנו מכוונים שעון מעורר לבקרים, וכמעט תמיד דוחים אותו לפחות בשעה. הפעם, ויתרנו מראש והלכנו לישון עד ליקיצה טבעית. אחרי הפלגה מעייפת שכזו- מגיע לנו.

תמונה של בוקר

בבוקר (צהריים בשבילכם) התארגנו ליציאה לסיבוב בעיר. תוך כדי העמסת התיק בשיטת הבבושקה של ארטיומלה (פירוט על השיטה בפרק 'רודוס') גילינו שהארנק של ארטור לא נמצא בהישג יד. אני אישית, כבר רגילה לאבד דברים בסירה. 'קרוזה' אוהבת לשחק איתנו מחבואים, אבל תמיד, בסוף היום, אנחנו מנצחים ומוצאים את מה שאיבדנו שם. לכן הייתי בטוחה שנמצא את הארנק. דקה, שתיים, חמש, עשר דקות... והארנק לא מראה ולו לא סימן. התיישבנו והתחלנו לגלגל את האירועים לאחור. מהרגע שבו שבנו לסירה באותו היום, דרך הגירוסיה שארטור אכל בה ועד לגלידריה הטובה באי... זה בטח בגלידריה! ! !

מכאן ארטור ימשיך אותי, אחרי הכל הארנק שלו הוא הכוכב היומי...!

ארנק אבוד זאת אף פעם לא בשורה טובה בייחוד לא בארץ זרה ולכן התנהלות האירועים הבאים הייתה מהולה בלחץ וחוסר וודאות נוראי. איך לעזאזל מגיעים לגלידריה בה המוכר בקושי מדבר אנגלית ללא כתובת באינטרנט? פשוט!- מתחקרים אחורנית את כל בעלי העסקים שפגשנו באותו היום... וכך החל סיפור חד גדיא הפרטי שלנו (אין צורך לעקוב אחר הפרטים – הם חסרי משמעות לחלוטין): התחלנו עם טלפון לגירוסיה שבמזל גדול הייתה לנו מפית עם המספר שלהם רק כדי שיגידו לנו שהארנק לא אצלם אבל הביאו לנו מספר של חנות ממתקים ששאלה גלידריה שכנה שלה שכמובן לא הייתה הגלידה שלנו ואז חזרנו לגירוסיה שהביאה לנו את השם של הגלידריה שלנו אבל לא יכלה לדלג צעד ימינה (שכנים) או לתת לנו את המספר כי הם לא מדברים ביניהם אבל בזכות השם של הגלידריה שלנו הצלחנו לחלץ מספר טלפון מחנות הממתקים ובסופו של דבר אחר שלושה עובדים בגלידריה שלנו שאינם דוברי אנגלית, הצלחנו לתפוס את הבוס ששבר את שיניו כשהסביר שהארנק אכן נמצא... חד גדיא חד גדיא.

ההבנה כיצד אנחנו יוצרים חבילה עם הארנק היה סיפור בפני עצמו, בקיצור – ביוון יש שירות שליחויות סביר המאפשר משלוחים בין האיים על בסיס מעבורות. כך יומיים לאחר גילוי האובדן נשלח הארנק בחבילה לאתונה רק כדי שיחזור לאי פארוס (סוג של ח' שכזאת על המפה).

אחרי פתרון מעשיית הארנק, התחלנו לחקור את העיירה בה עגנו: הלכנו לאורך החוף, ברחובות הקטנים, מצאנו את הסופר המקומי והזול, ביררנו מהו החוף המומלץ לגלישת קייט וקינחנו באיסוף צדפים בשקיעה.

ארטור נתקל בילד המנסה ללמוד קייט עם עפיפון קטן על החוף, וניגש לעזור לו

מצאנו פיסת חוף עם מלא קונכיות קטנטנות

קרישה על מצע יוגורט- נשנוש לפני ארוחת הערב

30.6.15

ביום השני בנקסוס נסענו לגלוש, ווהו! היינו בגישה שהרוח לא תהיה מספיק חזקה, ושהולך להיות יום ממוצע בהנאתו. לכן לקחנו רק את הקייט הגדול שמתאים לרוחות חלשות יותר, וגלשן גלים שיכולת הציפה שלו גדולה יותר, והוא גם כן מספיק לרוחות חלשות.

טרם היציאה פרסנו את אחד מהקייטים על החרטום על מנת לתקן חור קטנטן שהיה בו. לא שמנו לב לשעון המתקתק לקראת מועד הנסיעה של האוטובוס לחוף, ולכן היציאה מ'קרוזה' הייתה בחיפזון- על, תוך רבע שעה מהרגע בו התחלנו להתארגן ברצינות כבר היינו כבר יישובים באוטובוס (כולל העמסת ציוד גלישה על הדינגי, מעבר לחוף בחתירה ללא מנוע, קניית כרטיסים לאוטובוס והעמסת הציוד בתא המטען). הדרך למיקרי ויגלה (חוף גלישת הקייט בדרום מערב נקסוס) עברה דרך החוף המערבי ודרך כבישים צרים (שבכל אחד מהם הופתענו שהאוטובוס משתחל דרכם בכל יום).

בכל פעם שנכנסת מעבורת לנמל בנקסוס, היא מעלה גל של מטר ששוטף את החוף שהחננו בו את הדינגי, וכן מציף את הדינגי במים. "קפצנו מדרגה" ועברנו למגרש מכוניות כדי להשאיר אותה יבשה, תופס??

מגדל סנדביצ'ים ליום שלם בחוף

מיקרי ויגלה הוא אחד מהחופים המומלצים בנקסוס, לכן ציפינו להגיע לאזור עמוס בתיירים- מה שהיה הפוך לגמרי! הרוח שם נשבה בעוצמה קצת יותר חזקה ממה שהתחזית הראתה, היו מעט גולשים, הכנו את הציוד ונכנסנו לגלוששש. איטקין מצאה סוף כל סוף מועדון גלישה שמשכיר ציוד לגלישת רוח במחיר סביר והתפנקה על ציוד למשך שעה (שהפכה לשעתיים בלי לשים לב).

איטקין מתחילה ברענון קצר אצל ארטור גלישה בע"מ

איטקין מימין ואני משמאל :) גולשות יחד

במהלך היום בין סשן לסשן הכרנו חבר'ה ממקומות שונים בעולם שהגיעו, כמונו, לחוף עם הקייט שלהם. ביניהם גימלאי של מכבי האש האנגלים שכרגע מתפרנס מפנסיה וצילום גולשים בקיץ, בחורה שעברה מקליפורניה לפריז והגיעה ללמוד גלישה, וזוג גרמנים שמעביר כל חצי שנה בספוט גלישה שונה ומתפרנס מהדרכת קייט (הבחורה הייתה מאוד נחמדה והשאילה לי את הגלשן שלה!).

בחור שגולש על גלשן המרחף מעל המים- הידרופויל

היה זה יום שלישי, וביום שלמחרת- רביעי, טל הייתה מתוכננת לעזוב אותנו ולהמשיך את מסעה לשבוע בשטוקהולם לפני חזרתה לארץ הקודש. את הערב האחרון תכננו להעביר בישיבה עם קוקטייל טוב ביד. בלי לשים לב זה הפך מישיבה בבר מקומי לחיפוש אחר בר מקומי עם קוקטיילים במחיר סביר יחסית. אחרי שעה וחצי של שוטטות, חיפושים וגישושים התפשרנו על חלוקה של שני משקאות פינקולדה על שלושה אנשים- ערב שיתופי כפרידה מחברה טובה!

ברביעי בבוקר טל סיימה לסגור את התיקים שלה ואנחנו הכנו את הסירה להפלגה הלאה. הארוחה האחרונה שעשינו יחד לא הייתה בניצוחה של איטקין, הפעם היא ביקשה מנת ספיישל מארטור- בלינצ'יקי (בלינצ'סים דקים מאוד עם ממרחים שונים לבחירתנו). הפעם האחרונה שאכלנו את המעדן הזה הייתה בשבוע הראשון או השני למסע.

אחרי ארוחת הבוקר/ צהריים המתוקה והטעימה שארטור בישל לנו, ניגשנו עם 'קרוזה' גישת לונגסייד (דופן) בתוך בנמל, ושם הורדנו את טל. לקח זמן עד שהתנתקנו מהרציף ונפרדנו לשלום (זמני בלבד) מאיטקין (טל זהו שמה הפרטי למי שעדיין לא הבין). אחרי חודש וחצי כל כך אינטנסיביים מוזר להיפרד, בעיקר כשזה מחברה טובה. איטקין השאירה הרבה חותמים אצלנו בסירה, והיא טרמפיסטית ארוכת טווח מומלצת לכל שייט/ת שבאזור!

ממשיכים לפארוס...