עברה בדיוק שנה מאז שיצאנו דרך גבולה המערבי של מדינת ישראל. אני יושבת על אותה הספה, תחת אותו הגג רק במקום אחר. חושבת על המחשבות שעברו בראשי לפני היציאה למסע וכמה הן שונות מאלה שעוברות עכשיו.
השאלה הגדולה ביותר שעברה בראשי טרם היציאה למסע הייתה: האם לא יימאס לי להפליג לאחר שנה שלמה? אגלה לכם סוד קטן, ההיפך הוא שקרה. כעת, כשהשלמתי את פרק הזמן המדובר, לאחר טעימה קטנה מחיי הקרוזרים, אני רק חושבת על איך בכלל אפשר לחזור לשגרה המוכרת.
בשנה האחרונה המשכנו להיות מי שאנחנו, ויחד עם זאת להכיר את עצמנו בדרך טיפה שונה. צורת המחשבה הישראלית נשברה מעט ותפסה צורה חדשה. פגשנו אנשים, גם חו"לניקים וגם ישראלים, שחיים דרך חיים שונה מהמוכר לנו מהבית. האנשים האלה הם הקרוזרים. אנשי הסירות. נפרשים על גבי קשת רחבה מכל הסוגים. החל מאדם בודד על סירת עץ באורך של שישה וחצי מטר, ועד לקטמרן באורך ארבעים וחמישה פיט, שמאכלסת זוג הורים, שלושה ילדים, נני וחתול.
אז מה נשתנה השייט הזה?
*בתור אחת שאוהבת לשמור דברים וחפצים למזכרת למדתי לשחרר, הבנתי שכל מה שאני צריכה יכול (חייב) להיכנס בסירה בגודל של 12 מטר על 3 מטר. כשרוב ארונות האחסון מכילים בקבוקי מים, פחיות שימורים וכלי עבודה, ארון הבגדים שלי הוא במידות של חצי מטר על חצי מטר (כפול שתיים), וזה לגמרי מספיק. במצב בו אנו נמצאים כעת, כל יורו מיותר שנוציא יקצר את הטיול שלנו. למדתי להשתיק את הקול הקטן בראשי שלפעמים מבקש דברים שאני לא באמת צריכה. בקיצור, להשתיק את יצר צרכנות היתר.
**למדתי כמה כיף גדול זה להכיר אנשים חדשים ושונים, ללא השפעה של מקצוע, גיל או מעמד כלכלי. בחיים של אנשי הסירות, אם רק רוצים, ניתן להכיר אנשים בקלות רבה. כל מה שיש לעשות הוא לגשת לסירה שליד, ומשם הדרך לישיבה אצל השכנים החדשים לכוס בירה, קפה או רום חלקלקה למדיי. הסירה היא בית אינטימי, לכן כשמתארחים בסירה אחרת הפתיחות ממהרת להגיע, והשיחות מהנות מאוד. כל אחד יכול לתת קצת מניסיון החיים שלו ומחוויות שעבר, אז על הדרך למדתי דבר נוסף לפיסקה זו, והוא ללמוד מניסיונם של אחרים.
***בשלב בו אנו נמצאים בחיים זהו רגע לבחור כיוון, ולהחליט מה נרצה לעשות כשנהיה גדולים. בהמשך לפיסקה הקודמת, כל הקרוזרים שהכרנו וישבנו עימם, הם אנשים שהחליטו בשלב כזה או אחר, לעשות שינוי בחייהם. הם הציבו את החלום לפני הכסף, את החזון לפני הנוחות. היציאה להפלגה נתנה לשנינו פס מהרכבת הדוהרת של "החיים האמיתיים", והעניקה לנו את הזמן והאפשרות להיחשף לסגנונות חיים נוספים, לשמוע על מקצועות שונים, להכיר יותר את עצמנו ובעיקר, לחשוב מחוץ לקופסא על הדרך הנכונה עבורנו. בעולם ישנם אינספור סוגים של אנשים, ולכל אחד הדרך הנכונה עבורו. התמזל מזלנו וזכינו לראות גישה נוספת לחיים, ונראה לי שהיא מצאה חן בעינינו.
בשורה התחתונה, ביציאה למסע המהמם הזה יש לי את האפשרות לעצור לרגע, להתמקד בזריחה, בשקיעה, בגלים ובצבע במים, להתרכז באנשים שמולי, בחברים שלי ובעצמי. ראיתי שהרבה מהסיטואציות שבחרתי לחרוט בראשי הן מהפשוטות ביותר, ואז נפל לי האסימון שפשוט כיף להיות פשוט. האסימון השני שהגיע מעט באיחור, נפל לי על הראש ו"פתח" אותו, במובן הטוב של המילה.
כאן אני חוזרת לשאלה: האם זה אפשרי לחזור לשגרה המוכרת? אז אני חושבת שכן, אבל לחזור אחרת.
השאלה הגדולה ביותר שעברה בראשי טרם היציאה למסע הייתה: האם לא יימאס לי להפליג לאחר שנה שלמה? אגלה לכם סוד קטן, ההיפך הוא שקרה. כעת, כשהשלמתי את פרק הזמן המדובר, לאחר טעימה קטנה מחיי הקרוזרים, אני רק חושבת על איך בכלל אפשר לחזור לשגרה המוכרת.
בשנה האחרונה המשכנו להיות מי שאנחנו, ויחד עם זאת להכיר את עצמנו בדרך טיפה שונה. צורת המחשבה הישראלית נשברה מעט ותפסה צורה חדשה. פגשנו אנשים, גם חו"לניקים וגם ישראלים, שחיים דרך חיים שונה מהמוכר לנו מהבית. האנשים האלה הם הקרוזרים. אנשי הסירות. נפרשים על גבי קשת רחבה מכל הסוגים. החל מאדם בודד על סירת עץ באורך של שישה וחצי מטר, ועד לקטמרן באורך ארבעים וחמישה פיט, שמאכלסת זוג הורים, שלושה ילדים, נני וחתול.
אז מה נשתנה השייט הזה?
*בתור אחת שאוהבת לשמור דברים וחפצים למזכרת למדתי לשחרר, הבנתי שכל מה שאני צריכה יכול (חייב) להיכנס בסירה בגודל של 12 מטר על 3 מטר. כשרוב ארונות האחסון מכילים בקבוקי מים, פחיות שימורים וכלי עבודה, ארון הבגדים שלי הוא במידות של חצי מטר על חצי מטר (כפול שתיים), וזה לגמרי מספיק. במצב בו אנו נמצאים כעת, כל יורו מיותר שנוציא יקצר את הטיול שלנו. למדתי להשתיק את הקול הקטן בראשי שלפעמים מבקש דברים שאני לא באמת צריכה. בקיצור, להשתיק את יצר צרכנות היתר.
**למדתי כמה כיף גדול זה להכיר אנשים חדשים ושונים, ללא השפעה של מקצוע, גיל או מעמד כלכלי. בחיים של אנשי הסירות, אם רק רוצים, ניתן להכיר אנשים בקלות רבה. כל מה שיש לעשות הוא לגשת לסירה שליד, ומשם הדרך לישיבה אצל השכנים החדשים לכוס בירה, קפה או רום חלקלקה למדיי. הסירה היא בית אינטימי, לכן כשמתארחים בסירה אחרת הפתיחות ממהרת להגיע, והשיחות מהנות מאוד. כל אחד יכול לתת קצת מניסיון החיים שלו ומחוויות שעבר, אז על הדרך למדתי דבר נוסף לפיסקה זו, והוא ללמוד מניסיונם של אחרים.
***בשלב בו אנו נמצאים בחיים זהו רגע לבחור כיוון, ולהחליט מה נרצה לעשות כשנהיה גדולים. בהמשך לפיסקה הקודמת, כל הקרוזרים שהכרנו וישבנו עימם, הם אנשים שהחליטו בשלב כזה או אחר, לעשות שינוי בחייהם. הם הציבו את החלום לפני הכסף, את החזון לפני הנוחות. היציאה להפלגה נתנה לשנינו פס מהרכבת הדוהרת של "החיים האמיתיים", והעניקה לנו את הזמן והאפשרות להיחשף לסגנונות חיים נוספים, לשמוע על מקצועות שונים, להכיר יותר את עצמנו ובעיקר, לחשוב מחוץ לקופסא על הדרך הנכונה עבורנו. בעולם ישנם אינספור סוגים של אנשים, ולכל אחד הדרך הנכונה עבורו. התמזל מזלנו וזכינו לראות גישה נוספת לחיים, ונראה לי שהיא מצאה חן בעינינו.
בשורה התחתונה, ביציאה למסע המהמם הזה יש לי את האפשרות לעצור לרגע, להתמקד בזריחה, בשקיעה, בגלים ובצבע במים, להתרכז באנשים שמולי, בחברים שלי ובעצמי. ראיתי שהרבה מהסיטואציות שבחרתי לחרוט בראשי הן מהפשוטות ביותר, ואז נפל לי האסימון שפשוט כיף להיות פשוט. האסימון השני שהגיע מעט באיחור, נפל לי על הראש ו"פתח" אותו, במובן הטוב של המילה.
כאן אני חוזרת לשאלה: האם זה אפשרי לחזור לשגרה המוכרת? אז אני חושבת שכן, אבל לחזור אחרת.
עמית,
השבמחקאת המוזה שלי, שלווה בליבי שהגעת לתובנות כשיש לך עדיין חיים שלמים לפנייך כשיש לך את הזכות לבחור בדרך שהכי מתאימה לך... בעצמך.
לומדת ממך,גאה בך ואוהבת הכי בעולם❤
פוסט יפה, מרגש וחכם. כיף לך שאת בדיוק בנקודה הנכונה. עשיתם לעצמכם מתנה מדהימה. ממרחק של אלפי קילומטרים, שנים (של גיל) ומחוייבויות זה נראה בהחלט חלום כמעט בלתי אפשרי, ככה סתם לעצור את החיים ולצאת לכזאת הרפתקה. אין ספק שזה הדבר הנכון. פשטות.
השבמחק