פרסוניסי- חלומו של כל ארטור

14.6.15

לפני שמונה שנים, עוד לפני שירותו הצבאי, ארטור היה בחופשת גלישה מיוחדת בפרסוניסי. הוא התאהב במקום. פרסוניסי נמצאת בקצה הדרומי של האי רודוס, אינה מיושבת כלל וכלל. אך בעיקר, היא אחד מיעדי גלישת הקייט והרוח הטובים במזרח התיכון ובשיא העונה (יולי- אוגוסט) היא מתמלאת בגולשים. כשרעיון ההפלגה עלה על הפרק, וכבר נעשה מוחשי, הצטיירה בדמיונו של ארטור תמונה בה הוא עוגן עם היאכטה בחוף הגלישה בפרסוניסי, ויורד לחוף ליום מלא של גלישה עם הציוד שיושב בסירה.

יצאנו מהמרינה ברודוס ביום רביעי ה- 10.6 בצהריים לכיוון דרום. ארבעה חברי צוות, איטקין, סטפני, ארטור ואני. נחמד לארח טרמפיסטית דוברת אנגלית, שינוי שפה בהחלט מרענן את המוח. במהלך שעת הפלגה הראשונה ארטור העביר לנו "שיעור שייט" באנגלית והסביר על כל מיני מושגים לגבי הפלגה נכונה. תותח על. הוא היה קשוח איתנו, אסור היה לאכול באמצע, וחובה להקשיב בלי הסחות דעת.

תפסנו רוח טובה עד ללינדוס (מפרץ שנמצא בחלקה המזרחי של רודוס, אמצע הדרך בין התחנות). בלינדוס הרוח החלה לרדת, לכן נכנסנו ותכננו לעגון למשך שעתיים ולצאת בשלוש בבוקר להמשך דרכינו.

ארוחת ערב הודית מקושטת מבית איטקין

השעונים המעוררים צלצלו וצפצפו, אבל העייפות ניצחה ונשארנו בשנתנו העמוקה. בשש בבוקר סטפני (שמסתבר שהיא אחת ממשכימי הקום) העירה אותנו ויצאנו בזריזות לדרך כדי לנצל את יום הגלישה הראשון ביוון.

הדרך הייתה מהנה,. לקראת קיצה הרוח החלה להתגבר, וכיוון שהפלגנו ברוח קדמית (כשהרוח מגיעה מלפנים) ההתקדמות היית איטית ומאתגרת יותר, אבל  הכי חשוב, כבר רואים קייטים באופק!

הגענו! ניגשנו מיד לעגון, וכמובן שמטר מהספוט. ניפחנו את הדינגי, העמסנו את ציוד הגלישה ויצאנו לכיוון החוף, איזו התרגשות! עבורי זאת פעם ראשונה, לכן אתאר לכם את המקום שנחשף מול עיניי. רצועת חוף צרה וארוכה,עם ים משני צידיה! ממערב גלים קטנטנים, ים צ'ופי, וממזרח מים שטוחים צלולים. ניתן לגלוש בשני המקומות, תלוי מה מתחשק לך בדיוק באותו הרגע. ניפחנו את הקייטים, הרכבנו ציוד ונכנסנו מיד לגלוש.

באותו היום פגשנו את אוריה אסא (חבר וותיק של ארטור) וסדנת הגלישה שלו והם הזמינו אותנו להצטרף לארוחת הערב איתם. סיימנו את היום בארוחה מעולה וסביבנו אנשים נחמדים. אני אכלתי מוסקה, היה מעולה! לאחר מכן התפנקנו במקלחת מפנקת (מים מתוקים!) בחדר של אוריה, עשינו סבב של כל חברי הצוות כי כולנו הרגשנו דיי מלוחים מהימים האחרונים. המקלחת החמימה נתנה סיום מתוק ליום מעולה.

אני אהיה איתכם עד כאן, מפה ארטור ימשיך אותי. אחרי הכל זהו אחד מבין חלומותיו.

את שלושת הימים הבאים העברנו בגלישה, שינה, אוכל ונדודים באי – שגרה שבהחלט שלא קשה להתרגל אליה.

פותחים את הבוקר בהשכמה ממושכת, מ6 בבוקר של סטפני ועד ל10 בבוקר שלי. אחרי שכולם כבר צחצחו שיניים יושבים לבראנץ' קליל, ואז יורדים לים. תוך כ3 דקות מגיעים עם הדינגי לחוף. עם כל הציוד (4 מצנחים ושני גלשנים). נדרשות שתי 'נאגלות' להעביר את כולם.

יום הגלישה הוא ארוך ולכן כולל הפסקות רבות. באחד מן הימים העברתי לטל שיעור קייט פרטי והיא הפגינה יכולות לימוד יוצאות דופן. סטפני בזמן הזה  ניצלה את הזמן לקריאת ספרים ושוטטות בחופי האי.

כפי שעמית כתבה, בחוף קיים צד בו הרוח מגיעה מכיוון החוף ולכן גובה הגלים בו הוא אפס, עובדה זו מייצרת 'תנאי מעבדה' לשיפור יכולות הגלישה וארסנל התרגילים. מהתמונות ניתן להבין קמצוץ מהקסם של חוף הגלישה הייחודי כל כך.

השעה המיוחדת ביותר של היום הייתה "שעת ההתגלות של עמית". זו היא השעה בה השמש היא בזווית הנמוכה ביותר שלה (כשעה לפני השקיעה) ובה כל המרחב ההררי והימי מקבלים את הצבעים העזים ביותר שלהם בשילוב פיגמנט אדום חזק הנובע מהשקיעה. אולי זה פסיכולוגי ואולי זו קרינתה המיוחדת של השמש, אך דווקא בשעה הזאת כל התרגילים שעבדנו עליהם קשה במהלך היום ובמהלך כל התקופה האחרונה פתאום מצליחים ומצליחים טוב. כל אדם שעוסק בספורט הכולל בתוכו שיפור מיומנות אישית מכיר את השעות המיוחדות האלה...

בערבים נהגנו לפנק את עצמנו בצורה החסכנית ביותר שניתן ולכן כל אחד קנה גלידה פשוטה למדי אך טעמה מטבע הדברים היה אלוהי...

בסוף יום שבת קיבלנו את אחת ההחלטות הקשות ביותר  עד כה, והיא לעזוב את החוף הקסום הזה תוך שאנו משכנעים את עצמנו כי עלינו לחוות חופים נוספים שכאלה בהמשך המסע.

אז זוהי תמצית הרומן שלי עם פרסוניסי, שבטוח עוד ימשיך בעתיד... ובנתיים קבלו את האי מנקודת המבט של איטקין, שלא שמעה עליו לפני תחילת המסע שלנו...

סופסוף הגענו לחוף חולי ולבן אחרי 3 שבועות של סלעים ואבנים! אני לא יודעת מה יותר משגע –הנוף מקרוזה לכיוון החוף או הנוף מהחוף לכיוון קרוזה...  ההתרגשות של ארטור דבקה בכולנו ואוטומטית נכנסנו להילוך מהיר כדי להגיע כבר לחוף. ידעתי שעמית וארטור יגלשו כל היום ותהיתי איך יעבור לי הזמן בחוף נטול ציוויליזציה (כולם בים) ונטול אטרקציות (מי צריך אותן בכלל?!).  בכל בוקר עוד לפני שפתחתי עיניים הייתי במים. קפיצה מגג הקבינה לשחייה ארוכה מחוץ למפרצונים, חזרה לסירה, החלפת משקפת במסיכה וסנפירים, חזרה לעמוקים לדוג צדפים בשביל עמיתוש וסתם לצלול בשביל הכיף. הנוף התת מימי של פרסוניסי הוא הכי מיוחד עד עכשיו בטיול –  סלעים בצורות הזויות, דגה מטריפה, סרטני נזיר (החבר'ה שמתנחלים בקונכיות נטושות), לוקוסים חמקניים (שאני מקווה לנסות לדוג בקרוב!), אפילו כוכבי ים ואוצרות שאנשים הפילו בטעות מהסירה לקרקעית...

את השעות המאוחרות ביליתי בחוף מהופנטת מהגולשים. למדתי המון רק מלהסתכל עליהם והשיעור של ארטור בכלל הרעיל אותי על קייט, ברגע שאחזור לארץ אני רצה על קורס! (המלצות מישהו?). בשאר הזמן קראתי, בישלתי, ישבתי על החוף לשיחות עם סטפני ואנשים אקראיים (כמו דניאל, גולש שהכרנו שם והיה אדיר לגלות שקורא את הבלוג מתחילת המסע J). אחת החוויות התחילו כשסטף ואני רצינו לעלות על גבעה לצלם את קרוזה מלמעלה – כל גבעה שבאה אחרי דרשה עוד תמונה, כל פינה סיקרנה שנבדוק מה היא מסתירה, כל ירידה העברנו בריצה ואחרי הייקינג ספונטני של 3 שעות מצאנו את עצמינו בקייפ הכי דרומי ברודוס! תענוג.

בשורה התחתונה- מקום מומלץ.

אנשים טובים באמצע הדרך

לא העלתי פוסט כבר שבוע שלם, לכן סלחו לי אורכו של הפוסט הנוכחי.
ממליצה עליו בחום, הוא המנצח מבין כולם עד כה.

 10.6.15

מאז שהגענו לרודוס נשארנו לעגון מחוץ למרינה, והעברנו שם ארבעה לילות. התאהבתי בשגרה הזו. להתעורר בבוקר, ללבוש בגד ים ולקפוץ לרחוץ במים, כיוון שעדיין אין מקלחת. האמת, הים הצלול שמעבר לדופן עדיף עבורי מאשר מקלחת רגילה.

בבוקר השלישי (יום אחרי שעודד איש הצוות האהוב שלנו חזר לארץ), ארטור ואני התעוררנו לקריאותיה של איטקין שכנראה וניהלה שיחה עם מישהו.

לאחר שקמתי היא סיפרה לי שהיא שמעה קריאות: "לה קרוזה נוסטרההה! להה קרוזה נוסטרההה!" במבטא צרפתי. היא הבינה שזהו השכן שקורא לנו ורוצה לסמן לנו שיש חבל שמתנופף מהתורן שלנו. היה לו מאוד חשוב ליידע אותנו בעניין.

לאחר מספר שעות שמענו קריאות דומות לקודמות: "לה קרוזה נוסטרהה! לה קרוזה נוסטרהה!". כבר ידענו מי קורא לנו. עלינו לסיפון וענינו לו. הוא צעק לנו מרחוק בחצי אנגלית עם מבטא צרפתי וסיפר שבחורף הוא מפליג לאשקלון. כל העניין דיי שיעשע אותנו, כי קריאותיו נשמעו כל פעם כאילו יש לו דבר חשוב מאוד לומר, דבר שאינו סובל דיחוי.

את אותו הבוקר המדובר ניצלנו לעבודה על "קרוזה" שמזה זמן רב לא קיבלה תשומת לב. הרי היא התרגלה לפינוק יומיומי במהלך השנה האחרונה, ומאז היציאה למסע לא עשינו לה יום כיף של נקיונות או טיפולים מלבד היום היחיד בקסטלוריזו. הפינוקים שהיא קיבלה הם ניקיון מיכל המים וניקיון אגן המנוע.

את הבוקר נעלנו בטבילה בים על פי הנוהל המקובל אצלנו, ולאחר מכן התארגנו ויצאנו למקום הנקרא לינדוס (עיר עתיקה ביוון שנמצאת כשעה נסיעה מהעיר רודוס).

לפני כל יציאה ארטור דואג לארוז את הציוד שעליו לקחת כדי לא ייחסר דבר: שתי מצלמות, חצובה, ארנק, ווקי טוקי, טלפון סלולרי, מטען סולרי, טלפון לווייני, דרכון, צילום דרכון, בקבוק מים ועוד איזשהו נשנוש לדרך. מכיוון שאנחנו עושים את הדרך מ"קרוזה" לחוף על הדינגי שלנו, הוא דואג לארוז את הדברים באופן הרמטי שחס וחלילה לא יחטפו טיפה של מים. הוא מכניס אותם לתיק קטן, שנכנס לתוך תיק אטום והתיק האטום נכנס לתוך תיק הגב שלו. איטקין ואני קוראות לסידור הזה "הבבושקה של ארטור".

הדרך ללינדוס הייתה מאוד יפה. גם אחרי שנרדמנו באוטובוס, אני בטוחה שהיא המשיכה להיות יפיפיה! היה משעשע אם הסיפור היה ממשיך בכך שלא התעוררנו בתחנה הנכונה והגענו עד לדרום האי ללא כוונה. אך זה לא מה שהיה בפועל. הגענו ללינדוס על פי המתוכנן ועלינו לכיוון האקרופוליס שנמצא במעלה הגבעה (האקרופוליס היא מקדש עצום שנבנה בעת העתיקה ומשקיף על כל המפרץ). הסתבר לנו בכניסה לאתר שנדרש לשלם 6 יורו כדי להנות מהמקום. ומכיוון שבמסע שכזה אין יורו אחד מיותר, וכבר חרגנו מהמכסה היומית שלנו- החלטנו לעשות "אחורה פנה", לתור ברחובות לינדוס ולאכול גלידה (פעמיים).

מילוי מים במיכלי הסירה עולה כסף במרינות. לכן עלינו על שיטה בה לא נוציא יורו על טיפת מים. אספנו בקבוקי מים ורכשנו שקיות שתייה, ובכל פעם שישנו ברז סמוך לנקודת העגינה אנחנו מעבירים מים באופן הזה.

בתמונה איטקין ואני ממלאות מים על רציף הדייגים.

לפני היציאה  למסע מהארץ תכננו מראש לנקות את מיכלי הדלק שלנו ביוון (שיקולי מחירים). היות ובארץ הבחנו שצבע הדלק לא תקין לשימוש של המנוע, והוא עלול להזיק לו. קיבלנו המלצה משכן מהמרינה באשקלון שעשה את אותו הטיפול אצל מכונאי בשם סברי.

יצרנו קשר עם סברי, נפגשנו איתו וקבענו שיומיים לאחר מכן ניכנס למרינה ברודוס (לפני כן לא היה מקום) ונבדוק את העניינים.

את הבוקר הרביעי ברודוס, הבוקר בו היינו מתוכננים להיכנס למרינה ולהיפגש עם המכונאי, פתחנו כרגיל בטבילה בים הכחול (הפעם עשינו סשן של צילומים מתחת לפני המים בשילוב של "קרוזה"- תמונה בהמשך). ממש לקראת סוף השחייה "הוזנקנו" בשריקה מסברי שקרא לנו מהחוף, וסימן לנו להיכנס למרינה. איטקין ואני עלינו בזריזות לסירה, ארטור הניע מנוע ונכנסנו ישירות לעגינה ים תיכונית שהלכה חלק יותר מאי פעם (מתוך שלוש עגינות בלבד שביצענו).

לאלו התוהים מהי עגינה ים תיכונית- אוסיף הסבר קצרצר בהמשך.

אחרי שסיימנו להיקשר לרציף, שמנו לב שהשכן שלנו הוא אותו הבחור שצרפתי שיום לפני כן קרא לעברינו בהיסטריה במפרץ שעגנו בו. סך הכל הוא בחור מאוד נחמד, הוא מפליג לבד, ושמח מאוד שהגענו ולא הפסיק להזמין אותנו לבירה ביומיים הבאים. הבעייה היא שהוא לא דובר אנגלית באופן רציף, ובין משפט למשפט הוא מכניס משפט בצרפתית שאתה לא מבין מאיפה הוא מגיע לך.

לאחר מספר שיחות שניהלנו הבנו ממנו שהוא יהודי, שחגג בר מצווה ומחזיק בסירה טלית ותפילין. כנראה זו הסיבה שהוא שמח להכיר אותנו (הרי תלוי לנו דגל ישראל על הסירה).

חברים נוספים שהכרנו בעיר הם בעלי המכולת שנמצאת ממש בקצה המרינה. אח ואחות יווניים, שכנראה ומצאנו חן בעיניהם (בין כל הקרוזרים האירופאים מגיעים חבר'ה ישראלים צעירים, בהחלט מרענן), ובכל פעם שהגענו הם צ'יפרו אותנו בשוקולדים, שתייה קלה, חופן דובדבנים, ואפילו באחת מן הפעמים עזרו לנו עם הקפצה של הקניות לסירה.. באחת מן הפעמים כיבדו אותנו בשוקולדים, ובפעם אחרת עזרו לנו עם הקניות והסיעו לנו אותו עד לסירה. כשעזבנו את רודוס איטקין החליפה עם האישה פייסבוק ואי-מייל. אנשים טובים באמצע הדרך.

אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל לספר על תהליך ניקוי מיכלי הדלק, או שלפני כן אספר על המכונאי שהיה איתנו בסיפור. אספר על סברי שפשוט הפך את שלושת ימי הניקוי והעבודה לשלושת הימים המעניינים והכיפיים ביותר שחווינו ברודוס. 

סברי. סברי הוא סודני שמתגורר ביוון כבר 15 וחצי שנים. הוא מספר שעל האי ישנם ארבעה סודנים בלבד: הוא, אשתו, בתו ובנו. במהלך שלושת ימי העבודה שהעברנו איתו, כמעט ולא עוברת שעה מבלי שיושבים לשעת סיפור.

בסירה שלנו יש כמעט 300 ליטר דלק שיושבים בשלושה מיכלים: הראשי שנמצא בקבינה המרכזית בקיל, והשניים הנוספים, המיכל הקטן היומי ומיכל נוסף שיושבים בקוק-פיט בדופן שמאל. לפני ניקוי המיכלים וסינון הדלק שאבנו עם סברי את כל הדלק משלושת המיכלים והעברנו אותו לג'ריקנים. לאחר מכן פתחנו את שני המיכלים הגדולים, שהמכסים שלהם הם פלטות אלומיניום בצורת ריבוע (אחד במידה של 25*25 ס"מ, והשני במידה של 40*40 ס"מ), שסגורים באמצעות אומים לאורך כל היקפם. בהמשך לזה התחילה העבודה האמיתית- ניקוי דפנות המיכלים באופן יסודי. כל מיכל נמצא במקום אחר בסירה, וכמעט כמו כל עבודה בסירה אין מקום מיותר שבו אפשר למצוא תנוחה נוחה. לכן היה עלינו להתמקם איכשהו כך שנוכל להגיע לכל הדפנות ולהסיר את כל הלכלוך. יש אנשים שקוראים לעבודה מהסוג הזה, עם התנוחות הללו: BOAT YOGA. 

בערב ארטור הדליק את העששית שלנו במעט מן הדלק שסברי הביא איתו לטובת הטיפול במיכלים. לאור העששית ישבנו בקוק- פיט: סברי, ארטור, איטקין ואני, ושמענו אינספור סיפורים מחייו של סברי. הפעם הוא הסביר על החתונות בסודן.

המיכלים לפני הניקוי:

צבע הדלק לפני הניקוי והסינון

לאיטקין ולארטור יש עמדות שונות לגבי נושא האמון בבני אדם. ארטור טוען שאין לסמוך על אנשים עד שמוכיחים אחרת, ואיטקין טוענת שיש לסמוך על אנשים עד שמוכיחים אחרת. מפה לשם, ב11 בלילה נסענו עם סברי להביא חלב מהכפר. הוא סיפר לנו שהוא מביא למשפחתו חלב בכל שבוע ישירות מהכפר בו חולבים את הפרה, והזמין אותנו להצטרף אליו לסיבוב לעבר שביל החלב.

לסברי רכב קטנטן בצבע אדום. איטקין ואני ישבנו בצפיפות נעימה באחורי ברכב, וארטור ישב מלפנים ושמע סיפורים נוספים מאת איברהים סברי. על אף המשפט הראשון בפסקה זו, איטקין החליטה לחשוד בסיטואציה. לכן בזמן הנסיעה וככל שהדרך עברה על פנינו ניסחה הודעת טקסט לאבא שלה על מנת שתוכל לשלוח לו בכל מקרה לא צפוי שיצוץ.

יצאנו מהעיר, ונכנסנו לכביש ראשי. לפני שפנינו ימינה סברי הודיע לנו שעכשיו נכנסים לדרך חשוכה. איטקין ואני החלפנו מבטים. המשכנו על אותה הדרך הזו שהתעקלה שמאלה לעבר ירידה מתונה. לאחר מכן סברי החנה את הרכב מול מבנה חשוך. מבטים נוספים הוחלפו בינינו לבין עצמינו.

ירדנו מהרכב, ועם כל פנייה שעברנו וכל נ.צ שחלפנו איטקין המשיכה לעדכן את ההודעה שמיועדת לאביה (בהמשך תקבלו את ההודעה המשעשעת בשלמותה). בנוסף, ארטור שלח למכשיר הטלפון שלי שהיה בסירה באותו הזמן את מיקום הGPS - למקרה שיצטרכו לתחקר את האירוע (לטענתו).

הגענו למקום עם עצים סביבנו ורחשים של מים זורמים בקרבתנו. סברי הוביל אותנו קדימה והיה עלינו לחצות על גבי קרשים פלג מים שהיה בדרך. בו זמנית אנחנו תוהים לעצמינו מי ער בשעה כזו ונותן חלב ללקוחותיו?? ממשיכים להתקדם, ואפינו החלו לרחרח את הרפת שהולכת וקרבה, ברגע זה הבנו שיש אמת בדבריו אבל עדיין חששנו.

נעמדנו ליד הבית של האישה שחולבת את הפרות, וכבר ראינו את מיכל הפסטור הגדול שמכיל את החלב המדובר. סברי ניסה לקרוא לה אך ככל הנראה היא כבר נרדמה. איטקין לא הפסיקה לחשוד וביצעה סריקות סביבנו.

לאחר מספר ניסיונות, החלטנו לחזור בחזרה לרכב ולעשות את דרכינו לארוחת ערב (מאוחרת).
עכשיו להודעה המדוברת: " נחטפנו. מכונית אדומה. PQZ-223. סברי שמו.דרך ארוכה. הרדוף נחלים ורוד. בסוף ברושים שמאלה. חוצים נחל על קרש. כלבים. בוסתן. מיכל פסטור ענק".

כשסברי החל לנהוג בדרך חזרה, כבר הבנו שהמקרה היה תמים לחלוטין. הוא עצר לנו בפיצריה האהובה עליו בעיר וכך סגרנו את הערב ההזוי הזה.

מבחינת ארטור זו הייתה נקודת המפנה באמונה באנשים מכיוון שהוכח אחרת.

את הבוקר שלמחרת פתחנו בקפה קצרצר, ומיד חזרנו לפרויקט ניקוי מיכלי הדלק. המיכל הראשון שפתחנו היה כבר כמעט ונקי לגמרי, והמיכל השני היה קשה יותר לניקוי. על מנת לנקות אותו ואת המכסה שלו באופן יסודי וראוי, היה עלינו להוציא את המכסה שגודלו 40*40 מבעד לריצפת העץ. הבעייה הייתה שהפתח בריצפת העץ היה קטן יותר מהגודל שנדרש למכסה לצאת החוצה.
הניקוי עצמו לא היה פשוט, הלכלוך נתפס חזק מאוד על הדפנות. כדי להחזיר את המיכל לצבעו הקודם (משחור ללבן) קרצפנו, שפשפנו, מרחנו קרוסין, עניין שלקח כמה שעות. והעניין שיש להגיע לכל דופן ובמיוחד לתחתית המיכל שעומקה מטר מתחת לפתח קטנטן, הוסיפה אתגר לניקוי.

ארוחת צהריים עם סברי שפינק בעוף בגריל שלם

לגבי שליפת המכסה- יש לציין שהחלק שהיה אמור להיות הכי קשה בכל הפרויקט (פתיחת המיכלים וניקויים) הלך חלק מכפי שציפינו, והחלק היה אמור להיות הכי פשוט שיוף מכסה המיכל) היה הכי מסורבל ולקח לנו זמן רב.
בערב כשכבר נהיה מאוחר, עצרנו, וניסינו לחשוב על דרך בה נוכל לשלוף את אותו. בסופו של דבר עלו שני פתרונות הגיוניים, לי אישית היה לא נעים שיהיה עלינו לנסר את אחד העצים כדי להצליח במשימה, אבל זו הפעולה שנדרשה לפתרון. אחרי יום ארוך ומחשבה מרובה על הדרך לשליפתו, כבר הגענו לשעה מאוחרת, 12 בלילה, סברי עוד היה איתנו בסירה ועבד איתנו, ובשעה טובה ומוצלחת הצלחנו לשלוף את המדרגה שלנו באופן מושלם ודרך הפתח שנפתח מתחתיה להוציא את המכסה המלוכלך. 

לאחר שליפת המדרגה ומהמכסה ישבנו מרוצים בקוק- פיט ואכלנו את ארוחת הערב המאוחרת שלנו, סופלקי כמובן, בליווי אינספור סיפורים של סברי. הפעם הוא סיפר על הימים בהם עבד שאוניות המשא בתור מכונאי.

זהו, הסתיים היום, ועכשיו הגיע הזמן ללכת להתקלח במקלחות הקרות, שסברי סיפר עליהן שלא שופצו מאז פתיחת המרינה. אם כבר מדברים על מקלחות זו הזדמנות טובה לספר על הטרנד החדש של איטקין ושלי: גמילה משמפו. לפני כמעט שבועיים הייתה הפעם האחרונה שהשתמשנו בשמפו, ומאז החלטנו לנסות להשתמש רק במים מתוקים כדי לראות איך השיער שלנו יגיב. בעוד שבועיים נעדכן על תוצאות הניסוי שלנו, אם נחזיק מעמד ולא נישבר.

בבוקר השלישי במרינה השכמנו מוקדם מאוד, אחרי שישנו בשעה מאוחרת. היינו כבר עייפים לאחר ימי העבודה הארוכים שעברו עלינו, אבל אחרי קפה שחור קטן העולם נראה אחרת לגמרי.

בזמן שסידרנו את הסירה בבוקר, יצאתי החוצה לסיפון וראיתי בחורה שהגיעה לכיוונינו. היא פשוט ניגשה אמרה שלום, ושאלה אם היא יכולה להצטרף אלינו להפלגה. הזמנתי אותה פנימה לשבת איתנו, וכעבור חמש דקות היא כבר הייתה בפנים. הטרמפיסטית החדשה שלנו היא סטפני, בחורה בת 22 מגרמניה שאוהבת להפליג. היא הגיעה עם גיטרה ותיק גב קטן, ברור שהגיטרה קנתה אותנו, זה בדיוק מה שחסר לנו פה בסירה.

כך זה נראה לאחר שהסרנו את המדרגה

                                                                                                                                               בהמשך הבוקר סברי הגיע, ויחד איתו סגרנו את מיכל הדלק הראשי שכבר היה נקי (זהו מיכל הדלק אותו השני אותו ניקינו). את כל אחד משלושת מיכלי הדלק, לאחר שהיה סגור ונקי מבפנים, מילאנו בסולר נקי ובמספר ליטרים של קרוסין (דלק מאוד מזוקק).

בכל מיכל שסגרנו, בדקנו שאין דליפות. השיטה לוודא זאת היא סגירה סופית של המיכל, לאחר מכן ממלאים אותו עד סופו וסורקים לדליפות (במידה ויש), אם יש דליפה סימן שהאטימה של המיכל לקויה. באף אחד מהמיכלים לא הייתה דליפה, שזה היה מדהים! אפשר לומר שסופסוף סיימנו את ניקוי המיכלים!

 המיכלים לאחר הניקוי

המכסה המצוחצח עם האטימה החדשה

בערב האחרון ברודוס, אחרי שכבר היינו נקיים מדלק, סברי הזמין אותנו לסיבוב נוסף בעיר. הפעם לגלידרייה המקומית המיוחדת מכולן במעלה העיר. איטקין, סטפני, ארטור ואני נכנסנו לרכב הקטנטן שלו ונסענו איתו לרציף של יאכטות הפאר. הלכנו לאורך הרציף, והוא סיפר לנו כל מיני עובדות מעניינות לגבי הסירות הללו. למשל כשמכונאי מגיע לעבוד על סירה כזו, הוא לא מגיע באופן פרטי, אלא דרך חברה ששולחת אותו. שעות העבודה המקסימליות שהוא יכול לשהות בסירה הן מקסימום שעתיים או שלוש (זה על פי החוק ביוון). משם המשכנו לגלידרייה, שאכן נראתה הכי טעימה ברודוס. סברי סיפר לנו שהגלידרייה הזו פתוחה כל השנה, כולל החורף. שזה מרשים, כי עונת החורף ביוון חלשה מבחינה כלכלית (בכל הקשור בתיירות), והם מצליחים לעומת הקושי.

כל אחד לקח את הטעמים שקרצו לו, וישבנו חמישתנו על ספסל באיזור. הפעם הסיפור שסברי סיפר היה על יום שירד מהאונייה עליה עבד באיזשהו מקום בעולם, ובמקום ללכת לכיוון המרכזי של האי הוא הלך לכיוון השני מבלי כוונה שהיה מוטרד באותה העת, והגיע למקום מרוחק ועזוב. למזלו הוא נתקל באוניית משא מצרית שהעלתה אותו על סיפונה. ברור לכם שכשהוא מספר את זה הכל הרבה יותר מוחשי, יש לו שפת גוף ואינטונציה שלא מאפשרים לך לא להקשיב. כל סיפור מרתק מחדש.

בסוף הערב, הוא נתן לנו מגש בקלאוות מגוון שיהיה לנו לקפה של הבוקר למחרת (בנוסף לכך שהזמין את כולנו לגלידה). כמובן שבבוקר זה טעמנו מהם, והן היו מתוקות וטעימות. דבר ראשון כי כך הן אמורות להיות, ודבר שני, כי קיבלנו אותן מבן אדם טוב וזה נתן קסם לעניין.

נפרדנו מסברי, אבל יש לנו הרגשה שעוד נשמע ממנו בעתיד. בהזדמנות זו אמליץ לשייטים שרואים זאת ומתכניים איזשהו שיפוץ ביוון. מדובר בבן אדם חרוץ, מקצועי ובעל הרבה נסיון, אמין וטוב. כתובת המייל שלו היא: sabri_ibrahim11@@yahoo.com

עודד. סברי. סטפני. הבעלים של מהמכולת. מוכר הסופלקי המקומי. 

יש אנשים טובים באמצע הדרך.

רודוס

2.6.15
אתמול בבוקר עזבנו את המפרץ היפהפה שנשארנו בו את הלילה, ויצאנו להמשך דרכינו עד לרודוס. רודוס הוא בעצם אי. בקצהו הצפוני נמצאת את העיר רודוס, ובקצהו הדרומי פרסוניסי. פרסוניסי אומנם פחות מיושבת, אבל היא מחזיקה בספוט קייט- סרף מעולה. לכן החלטנו להתכוונן עליה.

בארוחת הערב נהננו מערב טורטיות מבית היוצר של איטקין.
שגרת היום בהפלגה שונה משגרת יום על היבשה, הכל הולך הרבה יותר באיזי בדרך כלל. לכן התרגלנו לאכול שתי ארוחות ביום, ועוד כמה נשנושים בבין לבין. לכן כל ארוחה היא מרכזית עבורינו. עד כה, בסוף כל ארוחה ליקקנו את האצבעות
אחרי האוכל. באותו הערב הייתה שקיעה ורדרדה שלא אפשרה לאף אחד להוריד ממנה את עיניו. ארבעתינו עברנו לחרטום ונהננו מהנוף שמולנו.

בשלוש בלילה, בזמן שארטור היה במשמרת, הרוח החלה להתבלבל. מעוצמה של 15 קשרים, היא ירדה ל-0, חזרה ל15 ושוב ירדה לאפס. בין לבין היא שינתה את כיוונה. לבסוף היא הפסיקה לגמרי. ארטיומלה ישב במשמרת, וחיכה לרוח שתחזור. פשוט ישב והיטלטל בסירה. הוא מספר שהרוח לעתים נתנה תקווה שהיא עוד שנייה חוזרת לעצמה, הציפייה שהיא עוד תחזור לנשוב נמשכה עד לתשע בבוקר.
במהלך שש השעות הללו נסחפנו במהירות של קשר אחד, והתקדמנו כשישה מייל לעבר היעד!

בשעה תשע בבוקר, החלטנו שהגיע הזמן להעלות מהירות, והדרך היחידה לכך הייתה להניע מנוע. איני זוכרת אם כבר הזכרתי שאחת המטרות בהפלגות שלנו היא להפליג כמה שפחות על מנוע, וכמה שיותר על מפרשים.
הנקודה בה היינו בשעה תשע בבוקר הייתה קרובה הרבה יותר לעיר רודוס. לכן החלטנו לשנות את יעדנו ולשים חרטום על רודוס, במקום על פרסוניסי. בעקבות שינוי היעד, נמעיט את שעות ההפלגה על מנוע, כי למעשה קירבנו את יעדנו אלינו.

ארטור סופסוף הלך לישון, ועודד, איטקין ואני רצינו לקפוץ למים. אם מישהו רוצה לקפוץ למים, הנוהל הוא כזה: קושרים חבל ארוך ולקצהו מחברים גלגל הצלה. כך שקופצים מן הסירה למים, נאחזים בגלגל, ונגררים בכיף בתוך הכחול הגדול.
לאחר שנערכנו מהבחינה של החבלים והגלגלים, האטנו את מהירותנו מ5 קשרים ל3 קשרים. כי במהירות גבוהה מדי זה בלתי אפשרי לאחוז בגלגל ולהנות מהעניין. עודד ואיטקין היו הראשונים לקפוץ, ואני נשארתי על ההגה. החלטתי לנסות להעלות טיפל'ה את המהירות, ולראות אם הם בכלל שמים לב לדבר. אחרי שהעלתי את המהירות בקשר אחד בלבד, ניגשתי לבצע משימה כלשהי בקוק-פיט ולא שמתי עין עליהם לשתיים שלוש דקות.
כשהסתובבתי לוודא שהכל בסדר איתם שם מאחור, אני רואה את איטקין מחזיקה בגלגל ביד אחת ובתחתוני בגד הים שלה ביד השנייה, בזמן שהיא צועקת לי לעצור. מסתבר שהמהירות המעטה שהעלתי הייתה מספיק עוצמתית כדי להזיז מספר דברים. לגבי עודד... עודד היה במרחק של 400 מטר מ"קרוזה", שוכב מבסוט על גלגל ההצלה באמצע הים.
טל הייתה במצב של צחוק שקשה לעצור. בזמן ששתינו באמצע צחוק מתגלגל, עזרתי לה לעלות בחזרה לסירה וניגשנו לאסוף את עודד בחזרה.

ארוחת הבוקר מאת איטקין

כשהגנו לרודוס לא נכנסנו לעגון במרינה. בדיעבד, מסתבר שלא היה מקום פנוי לעגינה. בכל מקרה, כשיש עוגן ויש דינגי, מה רע בעגינה מחוץ לנמל? (דינגי- סירה קטנה מתנפחת המסייעת בהתניידות מהיאכטה לחוף).
לאחר שלושה ניסיונות של הטלת העוגן, הצלחנו לעשות זאת כמו שצריך. בסיום, עודד לקח שנורקל ומסיכה וצלל לבדוק אם העוגן תפס כמו שצריך.
אחרי שסגרנו את פינת העגינה, ניפחנו את הדינגי (הסירה עליה סיפרתי במעלה העמוד), הלבשנו עליה את המנוע הקטנטן שלה ויצאנו לכיוון העיר. את ההעברה מהסירה לחוף חילקנו לשתי נגלות, היות והדינגי שלנו לא בנויה לסחוב יותר משלושה אנשים ולהישאר במצב ציפה מלא.

הסתובבנו בעיר, ישבנו לאכול גירוס (מאכל יווני מסורתי) וקינחנו בגלידה. כדור גלידה הפך למסורת בכל נקודת עגינה חדשה שמגיעים אליה.

זהו למעשה. עכשיו אם תרשו לי אסיים לכתוב פה את מעשיות היומיים האחרונים שעברו עלינו, ואגש לשבת בארוחה נוספת מבית היוצר של איטקין.

4.6.15
את הבוקר של היום פתחנו בשחיית בוקר. לפני היציאה למסע הטרידה אותי המחשבה לגבי התמדה בשמירה בסיסית על כושר. עכשיו, ביומיים האחרונים, כשאנחנו עגונים במין מפרץ (ולא במרינה ששם ניתן פשוט לרדת למפרץ ולרוץ) התחלתי לשחות בבקרים. שזה מדהים בעיניי. מתעררת בבוקר, שותה שתי כוסות מים, מנשנשת פרי כלשהו שעולה בידי... עולה על בגד ים וישר למים. פשוט יוצאת לשחיות בוקר ישירות מהסירה.

תמונה יפה של ארטור שהייתה צריכה להיכנס איפשהו :)

בהמשך הבוקר עודד עזב אותנו ולקח טיסה בחזרה לארץ. חשבנו על זה שאת הדרך עד לרודוס לקח לנו לעשות שבועיים (כמובן שעם עצירות בדרך), והוא פשוט לקח מטוס של שעה וחצי וחזר לנקודת ההתחלה.
אז, עם חבר צוות פחות, שמאוד הוסיף לנו לחוויה, המשכנו את היום בחיפוש אחר חלקים שאחנו צריכים להחליף במנוע. הלכנו הליכה לא קצרה בכלל והגענו לחנות של אביזרים ליאכטות, ששם דרך אגב לא מצאנו דבר אחד ממה שחיפשנו. טוב נו, מצאנו רק שמן למנוע... גם משהו.
בזמן החיפוש אחר החנות יצאנו מהאיזור המתוייר הלכנו לאורך קו החוף, יצאנו מהאיזור המתוייר והגענו לחלק דיי נידח באי. שלדעתי בנו עליו כמוקד לתיירות כי יש שם לא מעט חנויות שפשוט איש לא נכנס אליהן.
אחרי ההליכה המתישה הזו, שמסיבה לא ברורה שלושתינו התעייפנו ממנה באופן מוזר, קפצנו למרכז לאכול סופלקי וחזרנו לשנ"צ (שנת צהריים) ב"קרוזה".

מאז שיצאנו ממרינה הרצליה ועד עכשיו, לא הצלחנו לתפוס אף לא דג אחד. אך בכל מקרה, בכל חנות דייג שנקרית בדרכינו ארטור מתפתה וקונה עוד בובה או לחלופין אביזר דייג, על מנת שיהיה מוכן להעלות בחכתו כל דג מכל סוג שיגיע לאיזור. בשני הערבים האחרונים הוא אימץ טרנד חדש: הוא עומד ודג על על הסלעים בשעות בין הערביים ומצפה לדג. בכל פעם איטקין ואני מחזיקות אצבעות שהפעם הוא יביא קצת אוכל הבייתה. אני באמת מאמינה שזה יקרה... מתישהו.