צוות הקרוזה כובש את אתונה

12.7
כשהגענו לנאביסוס מולנו היה מפרץ גדול ובתוכו מפרצון נוסף קטן. הלכנו על המפרץ הקטן והמבודד כדי להיות מוגנים מהרוח החזקה שנשבה.

סתו תופסת הגה במהלך סיבוב

ארטור רצה לנסות להניף את הקייט ולצאת לגלוש מחוץ למפרצון, איפה שראינו גולשי רוח. אחרי 'וידוא עגינה' הקפצתי את הבנות לחוף עד שארטור יארגן את ציוד הגלישה ואשוב להקפיץ גם אותו (נהגת מונית כבר אמרנו?).
מולנו היו שני חופים- האחד רגיל והשני נודיסטי... סתו לא שמעה את המילה הזו לפני, אז במקום להרחיב במילים, השתמשנו בדינגי וצמצמנו טווח (לא עד כדי כך) כדי לתת לה את התשובה. חוששת שהיה לה 'הלם תרבות' מהעניין (אל דאגה- לא חשפנו בפני אחותי פרטים מיותרים... הבטנו מרחוק).

בקשר לארטור ולקייט- הפעם לא הלך, הרוח התהפכה לכל הכיוונים, הקייט נפל והסתובב סביב עצמו... ונהגת המונית (שוב אני) יצאה לחלצו מהברוך.

אם אתם זוכרים, אמרנו שמרכז העיר רחוק מאיתנו ואין לא אוטובוס ולא שביל מסודר (לפי מה שהמקומיים אומרים) שיכול לקחת אותנו לאיזור השוקק. הלכנו על הדרך הלא קונבנציונלית והפלגנו על הדינגי המצ'וקמקת והגיבורה שלנו- ארבעה אנשים, רוח על החרטום, חושך ושפריצים... מייל וחצי לפנינו. הגענו יחסית יבשים לחוף ומשם המשכנו לאיזור המסעדות שהיה במרחק של עשרים דקות עד חצי שעת הליכה, אקרא לו 'המסע אל המוסקה'. למה? כי כל כך חיכיתי לאכול מוסקה במסעדה מקומית. הדרך אכן הייתה שווה, הגענו לעיר מתויירת בעיקר ביוונים. ישבנו במסעדה נעימה מאוד והאוכל היה מעולה...!! עכשיו רק צריכים לאזור את הכוחות לחזור את כללל הדרך הזו על בטן מלאה, מה שכן... ישנו טוב.

13.7

היום היום הראשון שניצלנו את קירבתנו לאתונה (שם תכננו לעשות קניות עוד טרם יציאתנו מהארץ) ולמרינות הגדולות של יוון. הבנות ואני העברנו את היום באקרופוליס- נחשב לאתר מורשת עולמית ובהתאמה המתוייר ביותר ביוון. 
מאז שחר ההיסטוריה האקרופוליס היה המרכז של העיר אתונה, הוא נבחר בשל היותו גבוה במיוחד. הוא קיים מתקופת האבן, אך קיבל את תנופת הבנייה העיקרית שלו בימי יוון העתיקה במאה החמישית עד השלישית לפני הספירה. הוא כולל מספר אתרים בעלי שם עולמי כמו הפרטנון, מקדש אתנה ומקדש זאוס. כמו רוב שרידי יוון העתיקה גם האקרופוליס באתונה שופץ והורחב בימי האימפריה הרומית ואף הצלבנית. לכן ניתן לראות שרידים נוספים גם מתקופות אלו.

מחכים לאוטובוס לאתונה

עדיין לא מצאנו מקום שניתן למלא בו את מיכל הגז הכתום שלנו, כל ארוחה היא שקולה, ונעשית מחשבה מסויימת לגביה בעניין בישול חסכני בגז (מה לבשל ואיך). ניצלנו את ההזדמנות שנוסעים למרכז העיר, ולכן נסחבתי עם המיכל כל היום על הגב (עשיתי תורות עם אמא שהתעקשה לעזור בסחיבה), עדיין לא נמצא מקום מתאים, והגז הולך ואוזל.

במקביל אלינו, ארטור יצא למסע על האופניים ממרינה למרינה למרינה למרינה... למרינה. סך הכל 17 מייל עפ"י הנאביונקס (אפליקצייה של ניווט ימי שארטור השתמש בה ביבשה).

כדי להסביר למה ארטור נסע כל כך הרבה, אצטרך לפתוח במבוא קצרצר. הסירה שלנו תכף סוגרת ארבעים שנים (ילידת 1976), ואנחנו סבורים כי התורן שלה לא הוחלף מאז. במהלך השיפוצים בשנה האחרונה נאלצנו לעשות לו חיזוק מסוים באמצעות פרופיל אלומיניום, ובנוסף גילינו בו סימני קורוזיה בחלקים מסויימים, מה שמביא אותנו למצב שלא נתנו אמון מלא בתורן. התכנון היה לחפש תורן יש שנייה באיזור אתונה. קו החוף פה מלא במרינות, בסירות מוספנות וחבר'ה שמשפצים ומתקנים יאכטות. קיווינו למצוא מישהו שמחזיק בתורן משומש שמתאים באופן מסוים למה שאנחנו מחפשים, ולהתקין אותו במקום התורן הקיים.

אחרי שארטור פרפר כל היום בין המרינות (כל היום ביוון אומר עד שעה 15:00 כשכולם חותכים הבייתה/ לים/ לשתות כוסית אוזו), הוא השיג מספרי טלפון שיכולים לתת מענה. בכל מקרה, הוא המשיך להסתובב עד שעות הערב המאוחרות  בחיפוש אחר חנויות ימאות.

בסוף היום הבנות ואני חיכינו לארטור (שפספס את האוטובוס שחזרנו עליו) על החוף מול הסירה. היה ערב מקסים... הגענו עוד כשהיה מעט אור, וישבנו שם עד שהחשיך לגמרי והכוכבים זרחו. בהתחלה סתו אני שיחקנו משחקי פנטומימה כדי להעביר את הזמן (הרבה זמן לא עשיתי את זה, וזה אחלה של דבר להתשעשע איתו), ולאחר מכן שלשותינו שכבנו אחת ליד השנייה, הסתכלנו על הכוכבים ושיחקנו 'ארץ עיר'. כל כך פשוט שזה הכי כיף שיש.

אחרי שכבר התעייפנו מלחכות חזרנו ל'קרוזה', וארטור הצטרף אחרי שעה שלמה. הוא חזר גמור מהיום הארוך שעבר עליו.

ביום לאחר מכן אמא וסתו נסעו לחוף ים ממש נחמד שהיה באיזור, עם מתקנים מתנפחים ענקיים ואני הלכתי עם ארטור להמשיך ולפשפש עוד קצת במרינות שנותרו... אולי יש שם תורן שמחכה לנו.

עברנו מאחד לשני לשלישי לרביעי ולחמישי... והשישית הייתה חברה בשם 'מלטמי'. הגענו לבחור בשים מינס, וממנו קיבלנו הצעה לתורן חדש, במחיר שנשמע הגיוני, אך טרגי לכיס. כרגע יש משבר ביוון, ואם משלמים במזומן, ברוב המקרים, יבואו לקראתך עם הנחה... 

חזרנו לסירה עם דילמה רצינית- ללכת על זה או לא?

לאחר מחקרים באינטרנט בנוגע למחירים ולדרכים לשיפוץ תורן, ולאחר שעשינו סקר שוק אצל ריגרים נוספים ביוון ומחוצה לה (ספרד ואיטליה שנמצאות בהמשך דרכנו), החלטנו ללכת על זה. המחיר טוב, ועל פניו, החבר'ה נראים רציניים (גם קיבלנו עליהם המלצה מהארץ). כמובן שההחלטה התקבלה רק מספר ימים לאחר שקיבלנו את ההצעה, לא היה קל להיות שלמים עם זה מיד.

14.7
בינתיים נותרו לנו יומיים להעביר עם אמא ועם סתו. לילה אחד לפני האחרון אמא שלי הזמינה אותנו למלון שמצאנו באינטרנט שנמצא 3 ק"מ מהמפרץ בו עגנו (קרוב לבית). היה מדהים. מלון... ריח טוב... מקלחת! שירותים! מיטות מפנקות! בריכה! והחלק האהוב עליי- ארוחת ערב במסעדה על החוף עם שירים טרופיים ברקע, האוכל היה טעים בטירוף. כמו שאומרים.. אם כבר אז כבר!

בבוקר נשארנו להתבטל עוד קצת בחוף של המלון. סתו ואני ירדנו ליום צילומים עם הגו פרו מתחת למים, אמא נהנתה מישיבה על החוף וארטור חגג על הווייפיי.

בהמשך היום חזרנו לקרוזה והפלגנו מפרץ אחד הלאה, כדי להתקרב יותר למרכז העיר וגם כדי לשנות קצת את הנוף מול העיניים.

אמא שלי מאוד אוהבת נס קפה, אבל כשאין גז מיותר אי- אפשר להרתיח מים ללא הבחנה. הייתה לה דרך אחרת לשתות את הקפה שלה. היא ערבבה כפית נס במעט מים עד שהיא נמסה לגמרי, ולאחר מכן הוסיפה חלב- בימים חמים שכאלה קפה קר עדיף על קפה חם.

16.7
ביום האחרון של אמא וסתו שילבנו בין קניות לסירה ובין שוטטות במרכז באתונה שנקרא 'מונסטרקי'- מלא בתיירים ובחנויות... אהבתי את הרענון הזה. משם גם נפרדנו מהן כשהן עלו על רכבת לשדה תעופה. אנצל את הפיסקה כדי לומר שהיה לי ממש כיף! פה הסתיים הביקור המשפחתי הראשון, אך אל דאגה, לא משאירים אותנו לבד לפרק זמן ארוך. מחר כבר מגיעה טלי, אחותו של ארטור.

ארטור והבנות בים הגדול

5.7.15

יצאנו מפארוס לכיוון סריפוס או לכיוון קיטנוס. סריפוס הוא אי שנמצא במורד הרוח יחסית לקיטנוס, לכן, העדפתנו הייתה מראש לנסות ולהמשיך עד קיטנוס במידה והרוח תתמוך בנו. היא אכן הייתה בעדנו, ונשבה מכיוון נוח שנתן לנו קורס התקדמות טוב לעבר קיטנוס.

הגענו לקיטנוס לאחר שתיים עשרה שעות הפלגה. עצרנו בעיירה למלא מים בסירה ומיד המשכנו למפרץ שהמליצו לנו עליו בחום. תוכלו לראות בתמונה את החוף המיוחד- רוחבו עשרים מטרים ומשני צדדיו ים. עלינו לתצפית על החוף כולו, מלמעלה המים הצלולים עם הסירות הצפות מעליהם נתנו הרגשה של ריחוף מוחלט.

ארטור בוחן את משקל הסירה:

ארוחת ערב של מגוון ירקות מאודים ופסטה טעימה:

8.7.15

אחרי יום וחצי בקיטנוס, אמא שלי- איריס, ואחותי- סתו, קפצו מהארץ לביקור של מעט יותר משבוע, והגיעו אלינו במעבורת מפיראוס שבאתונה!

נקודת העגינה שלנו הייתה במקום שאינו מיושב, וכדי להגיע לעיירה שבה המעבורת עוצרת לקחתי את אחד מזוגות האופניים המתקפלים שיש לנו ביאכטה, והתחלתי ליסוע לכיוונן על סמך השבילים שראיתי במפה. על הנייר הדרך נראתה פשוטה והערכתי שהנסיעה תיקח בסביבות הארבעים דקות. בפועל- לאחר עשרים דקות נסיעה/ הליכה עם האופניים לצידי כי היו עליות רציניות, החלטתי לקפל את האופניים בחזרה ולתת צ'אנס לטרמפ (בפעם הראשונה שלי). זו הייתה החלטה נבונה, לא עברו יותר משתי דקות וכבר הייתי בדרכי על רכב לפגוש את אמא ואת סתוי. כל מטר שעברנו הבנתי שהנסיעה על האופניים הייתה לוקחת לי 48 שעות ולא 40 דקות.

פגשתי את אמא שלי ואת אחותי בעיירה בקיטנוס (איזה כיף לראות אותן אחרי חודשיים באמצע המסע), וניסינו למצוא את דרכינו בחזרה לסירה. מציאת פתרון לחזור בחזרה למפרץ שלנו הייתה סיפור בפני עצמו, אך לעת עתה אחסוך את הפרטים הקטנים. רק אוסיף שפגשנו אישה יווניה נחמדה מאוד שעזרה לנו למצוא את הדרך ליעדנו.

הגענו  ל'קרוזה'! כיף לחשוף בפני משפחה את הנוף היפה שאנחנו חווים בדרך. אחרי שלוש נגלות על הדינגי שלנו, של תיקים ושל זוג אופניים, אמא וסתו הצליחו להתמקם בכיף בקבינה בחרטום. תכננו לצאת לכיוון קיה באותו אחר הצהריים, אז תקתקנו עניינים ובשעתיים של הבין לבין קפצנו למים ועלינו לתצפית.

לאחר הסתגלות לסירה וארגון של כל הדברים להפלגה, יצאנו לכיוון האי קיה שנמצא צפונית לקיטנוס. אמא ידעה שיש סיכוי שתהיה לה רגישות לתנודות הסירה בהפלגה, לכן היא הביאה איתה כדורים נגד מחלת ים. לפני היציאה היא לקחה כדור אחד שבמהלך ההפלגה השפיע יותר מהמתוכנן, הזכיר כדור הרדמה לסוסים מאשר כדור נגד מחלות ים. היא הייתה עייפה ונרדמה בכל מצב אפשרי ובכל ספה אפשרית, בהתחלה זה היה בקטנה ובהמשך היא פשוט נכנסה לסשן שינה משעשע מאוד. המלצה שלי לעתיד למשתמשים בגלולות הללו- תמיד תשקלו לקחת חצי מהמינון.

אין תמונה של אמא שנרדמה... אז אשים פה את סתוי:

העצירה הראשונה שלנו בקיה הייתה במפרץ הדרומי של האי, מקום שקט, ללא ציוויליזציה רבה. הגענו אליו בלילה ונכנסנו לישון. בבוקר שלושתינו התעוררנו מוקדם, וארטור לקח את זמן ההשכמה באיזי. אמא שלי התלהבה מהתעוררות לאור יום במקום חדש שהגענו אליו בחושך ערב קודם, זו כמו הפתעה חדשה על הבוקר. עלינו על בגדי ים וירדתי עם הבנות לשכשך במים ולשתות קפה קר ('פרפה'- משקה שהולך חזק ביוון). הייתה עצירה נחמדה להתרעננות לאחר הלילה.

10.7.15

בצהריים הרוח כמעט ונפלה לגמרי, אבל אנחנו החלטנו להמשיך עוד מיילים בודדים צפונה לעיירה המרכזית בקיה. גירדנו כל מאית מייל בדרך, התקדמנו במהירות של 2 קשרים במקסימום (4 ק"מ בשעה!). על אף שהמהירות הייתה נמוכה, המורל בסירה היה גבוה. בישלנו, האזנו למוסיקה וזרקנו את סתו לטבילה במים. שווה כל מייל! לקראת סוף הדרך ארטור ואני יכולנו להתפנות לעיסוקים בסירה כי סתוי קלטה את העניינים במהירות, היא שלטה על ההגה, הבינה איך לשמור קורס, איך לעלות ולרדת לרוח, איך להאיץ את הסירה באמצעות הרוח, ואפילו- חיקתה את ארטור ונהגה עם הרגל במקום עם הידיים- איזה כיף!

לאחר חמש שעות הגענו לעיירה בקיה- עיירה חמודה מאוד, עם חנויות קטנות, גלידריות מגוונות ומסעדות שמושכות כל תייר שעובר בקרבתן (גם אני נפלתי הפעם...). עגנו בנמל וקנינו 300 ליטר מים ב2.2 יורו (מנצלים את ההטבה באמצעות צינור שמגיע עד לסירה ומחובר לברז). בבוקר הראשון בעיירה התעוררתי וראיתי את כל הבגדים תלויים על הריילינג אחרי כביסה של אמא (יש יתרון באירוח ההורים).

כביסה של אמא

מילוי מים בסירה

לידנו עגן מכמורתן, הדייגים התמקמו במקום מרכזי כך שימשכו את תשומת לב כל עוברי האורח בעיר בדגש על יאכטיונרים ממורמרים שלא הצליחו לתפוס ולו לא דג אחד בחכתם. מכיוון שאנחנו כלולים בכותרת האחרונה שנתתי, קנינו מהם דג טונה (הדג הראשון שתפסנו! סוג של...).

ארטור מפרסם את הסבון של 'הוואי' בזמן מקלחת על הסיפון

הפעם האחרונה שמילאנו את מיכל גז הבישול שלנו הייתה באי קלימנוס. מאז לא מצאנו שום מקום שממלא מיכלי גז כמו שלנו (מסתבר שסוג החיבור שלנו לא נפוץ ביוון). גם בקיה עשינו חיפוש אחר מקום שיענה על הצורך שלנו וסופסוף יספק לנו גז בישול, אך לשווא. כל מה שנשאר לנו לעת עתה הוא חצי מיכל בלי שום מיכל ספייר. שווה למי שמגיע על סירה ליוון לדעת, שקשה למצוא מקומות בהם ניתן למלא את המיכלים הכתומים, שווה למצוא מתאם עבור המיכל הכחול.

את היום בקיה העברנו בכיף, בין הסתובבות על קו החוף, רחצה בים, צפייה בשקיעה מעבר לשובר וישיבה במסעדה לחתימת היום.

באחר הצהריים המאוחרים הרמנו עוגן ויצאנו מקיה לכיוון סוניו שנמצאת ביבשת עצמה. הרוח נראתה נחמדה, התחזית הראתה על המשך נשיבתה, אבל עשר דקות מהרמת המפרשים- הרוח נפלה. עמדנו באמצע הים, מיטלטלים מצד לצד, נתנו לרוח צ'אנס לשוב ולנשוב, אך דבר לא השתנה. הסתובבנו 180 מעלות, הורדנו מפרשים וחזרנו לעגון בקיה ללילה (ויתרנו על התענוג של המתנה לרוח תוך כדי טלטולי- על).

11.7.15

בבוקר, יצאנו מחדש לכיוון סוניו, הפעם הרוח הייתה מעולה להתקדמות, אבל הגלים... הם הגיעו מהדופן, נתנו טלטולים מכובדים, אך יותר מהכל- העניקו חוויה מיוחדת ורטובה לאמא ולסתו. הפעם, בשונה כמעט מכל ההפלגות הקודמות שעשינו, לא הפלגנו ברוח קדמית (זווית חדה לרוח), אלא ברוח צד (בערך 90 מעלות לרוח). זווית זו מאפשרת הפלגה מהירה יותר עם פחות עומסים על מערך המפרשים. הדרך שחשבנו שתיקח לנו שש עד שמונה שעות, לקחה שלוש שעות בלבד.

לאחר שנכנסנו להסתרה של היבשת, הרוח נשארה כשהייתה והגלים ירדו משמעותית. מהפלגה ברוח חזקה וגלים גבוהים, עברנו להפלגה מושלמת... רוח חזקה וים שטוח! המפרץ 'סוניו' היה כבר במרחק נגיעה. הוא נמצא למרגלותיו של המקדש של פוסידון. עצרנו שם ללילה.

לעיתים ירידה לשירותים הרגישה כמו טיול מאורגן (למי ששכח- עדיין אין לנו שירותים בסירה), אם כולם יורדים, זה אומר שהדינגי עמוסה בארבעה אנשים שמשתוקקים להגיע כבר לחוף. באותו המפרץ, כשהשמש שקעה והחשיכה נכנסה, כל אורות העגינה של היאכטות (שאין לספור אותן על כף יד אחת) השתלבו בשמיכת הכוכבים שנצנצה מעלינו. אנחנו בדיוק היינו בדרכינו להתפנות, ואלה השירותים שאני הכי ממליצה עליהם בעולם כולו.

אחרי שהעברנו את היום בפלישה לריזורט הממוקם על החוף כולל שימוש במקלחות שלהם, בשירותים שלהם ובריקון שקיות הזבל שלנו לפחים שלהם, הרמנו עוגן ועברנו שמונה מייל מערבה לנאביסוס.

בנאביסוס עגנו במפרץ שרובו מכוסה בסירות דייג של יוונים, השתלבנו ביניהן והטלנו עוגן גם אנחנו.

פארוס- הפלגה ראשונה של 'סולו' בזוג

1.7.15
לאחר שאיטקין השליכה אלינו את חבל ההיקשרות האחרון בנקסוס, יצאנו להפלגה הבינלאומית הראשונה שלנו כזוג, ושמנו חרטומינו לעבר פארוס!

ציפינו להפלגה יחסית קשוחה, כי הרוח שאגה בחוזקה כבר מהבוקר. לכן נערכנו על פי הספר עוד לפני שהרמנו את העוגן. כשיצאנו לים הפתוח יחסית (הרי היינו בין שני איים צמודים ), התנאים היו נוחים להפליא. דרך ששיערנו שתיקח 20 שעות בפועל לקחה 6 שעות ולא דקה יותר. קיצור זמני הגעה הוא הפתעה מתוקה שאנחנו לא רגילים לקבל (ראה ערך 'מיטלטלים לטילוס').

בסמוך לפארוס מעבורת מפלצתית הפתיעה אותנו מאחור והטילה צל גדול על קרוזל'ה שלנו, במקוםלעקוף אותנו מימין (שהיה הצד של הים הפתוח) היא השתחלה בינינו לבין הצוקים החדים של האי. ואומרים שישראלים נוהגים כמו משוגעים...

2.7.15
פארוס הוא יעד גלישת רוח וקייט מועדף על ידי גולשים אירופאים. החוף המרכזי נמצא בתעלה רדודה ורחבה המפרידה בין האי פארוס לבין האי אנטי- פארוס (אצל היוונים יש איים עם הקידומת 'אנטי' כלומר האי שמנגד). הייחודיות של התעלה הוא השילוב המדהים בין מים כחולים ויחסית חמימים, גלים נמוכים מאוד ורוח חזקה במיוחד המתעצמת כתוצאה מתיעול בין ההרים על גדות התעלה. ברור היה לנו שזה "מעבר חובה" עבורנו.

כל בוקר התעוררנו בשעה מוקדמת, זיוודנו את ציוד הקייט על הדינגי ומשם לאוטובוס קצר בדרך ליום גלישה עוצמתי. את הימים התחלנו עם "ספיגה" של האווירה- המים, הרוח, האוויר, המצנחים הצבעוניים וההרים שמסביב מייצרים תפאורה מיוחדת מדי בשביל לקחת אותה כמובנת מאליה. ממשיכים לסשן (בשפת הגולשים -  גיחה או סיבוב גלישה) התרגלות. מורידים חלודה, מתרגלים לתנאים ומתחילים להיזכר בתרגילים מיוחדים שאנחנו אוהבים לעשות (במיוחד ארטור: ). חוזרים לחוף לסנדוויץ ועוד קצת "ספיגה" (הפעם בעיקר של השמש) ואז חוזרים לסשן נוסף, הפעם בלי כפפות – מתרסקים עד שמצליחים (את התרגיל כמובן).

ההליכה מהסירה לאוטובוס היא כמו מסע כומתה קטן, שבסופו, במקום סיכה- מקבלים שעות גלישה. ארטור היה בתפקיד החובש וסחב את הפק"ל הגדול (תיק עם שני גלשנים+ מגבות+ טרפזים+חליפות ר-ט-ו-ב-ו-ת וכבדות) ואני הייתי לוחמת מן השורה ונשאתי עימי שני קייטים ותיק גב (שגם זה משקל לא מבוטל ). הדרך חזור הייתה נקודת השבירה של היום, הליכה של עשרים דקות כנגד הרוח, חבל שלא צילמו אותנו מהצד... לכן, לפני כל הליכה עשינו פריסה וישבנו על גירוס בשקיעה (גירוס= שווארמה של היוונים).

4.7.15
ביום האחרון בפארוס, הארנק ששכחנו בפטמוס סוף סוף הגיע. הבונוס היה שכל הכסף שהיה בארנק, (יותר מ100 יורו) נשאר בפנים. אז עם הארנק ביד אפשר לסגור את הפרק על פארוס כמו שצריך.