לפקדה- תחנה אחרונה וחביבה ביוון

לאחר שאבא שלי עלה על האוטובוס, ארטור ואני חיפשנו דרכים מקוריות להעביר את היום הלוהט הזה עד לשעות הערב. כשיש ים ליד, אין דרכים מקוריות... אז הלכנו לפי הספר ועברנו מהמים לצל ובחזרה למשך כמה שעות טובות.

בערב ארטור התגבר על החום וסופסוף סידר נזילה קטנה שהייתה לנו במנוע (החליף את מסנן מי הים באחד חדש). אני עדיין לא הצלחתי לצאת מחוסר האנרגיות שהאקלים החם והלוהט הכניס אותי אליו, וסיימתי את היום בבטלה מוחלטת.

ניקוי תחתית הסירה מאצות לפני יציאה לים

בבוקר למחרת יצאנו לים כדי לזוז קצת מהמקום, בידיעה שהרוח לא נושבת ברוב עוצמתה, אם בכלל. ג'עג'ענו למשך 24 שעות בהמתנה לרוח (לכן בפרק זמן זה עברנו 8 מייל בלבד).

המשחק היה הוגן הפעם והרוח הגיעה, אומנם באיחור קל, אבל כמו שצריך! רוח גבית שהביאה אותנו למהירות של 4-5 קשרים בכיף. כך תוך 36 שעות מאז שיצאנו מאנדיקירה הגענו לקצה ימת קורינטוס.

בקצה הימה ישנו ספוט גלישת קייט שאומרים שהוא הטוב באיזור אתונה... הגענו נרגשים! הורדנו את הציוד בדרך יצירתית (ללא דינגי) שתוכלו לראות בתמונה שלמטה, אך רבע שעה לאחר הנפת הקייט הרוח כבר נפלה... לא נורא, הסתפקנו בשקיעה יפיפה. לא התמהמהנו שם יותר מדי, ועוד לפני חצות יצאנו לעבר 'הים האיוני' (במטרה להגיע לאי לפקדה כבר ביום שלמחרת).

העמסת ציוד ומעבר לחוף ללא דינגי

לא אוכל לפסוח על תיאור גשר המיתרים שהצטייר מול חרטומינו בלילה... גשר העומד על עמודים היוצרים תחתיו ארבעה מעברים מרכזיים. המעבר הצפוני והדרומי הם עבור יאכטות נמוכות יחסית, והשניים המרכזיים הם עבור אוניות גדולות וסירות עם תרנים גבוהים. לפני המעבר יש לתאם עם הפיקוח היווני של הגשר שמורה לך באיזה מעבר עלייך לעבור עפ"י גובה הסירה. אנחנו מן הסתם עברנו במעבר הנמוך יותר, ולרגע חששנו למעבר חלק של התורן מתחת לגשר (בכל זאת תורן חדש...). 
כל המיתרים שפזורים במעלה הגשר מוארים באורות כחולים... קבלו תמונות להמחשה.

לאחר המעבר תחת הגשר, קיבלנו רוח גבית חזקה שקידמה אותנו נהדר את הלילה.

פיסת מידע קטנה בנושא הרוח על פני הים: כשמסתכלים על פני הים, במיוחד כשהוא שטוח, ניתן להבין מהי עוצמת הרוח עפ"י מראה המים. ים חלק, מבריק וצלול, ללא שום פספוסים מסמן אפס רוח. ככל שהמים מפוספסים יותר כך הרוח חזקה יותר. ברגע שכבר נראים גלוני קצף לבן קטנטנים ('ברבורים' בשפת הימאים וגולשי הרוח), זה אומר שהרוח מתחזקת.

עפ"י הגלים הקטנטנים שיוצרת הרוח, ועפ"י הברבורים ניתן אף להבין מהיכן היא נושבת.

הסיבה להסבר על כתמי רוחות על פני הים היא כדי להמחיש את ההרגשה שהייתה לנו בלילה המואר בירח המלא, כשעברנו מכתם מים חלק לכתם כהה בטירוף- הרגשה אמיתית שכאילו ועוד רגע עולים על פס של יבשה.

הבוקר הגיע, ועם השמש גם התגלה הנוף המרענן והירוק שמביא איתו הים האיוני. היינו מוקפים איים. בכל אי ואי, מלבד פס אפור של סלעים בקרבת קו המים שלו, ניתן לראות אך ורק עצים ירוקים.

ברוכים הבאים לאיוני!

להזכירכם, אנחנו נמנעים מהנעת מנוע כשאין באמת ברירה לכך, לכן את השעות האחרונות של ההפלגה העברנו שוב, עומדים במקום, עמוק בתוך כתם ללא משב אחד של רוח. קפצתי למים מדי פעם כדי להתרענן מהחום שחודש אוגוסט מביא איתו, ומורגש בייחוד כשאין רוח.

בהמשך היום, לאחר שהרוח שבה לנשוב, המשכנו להתקדם, וכשכבר היינו ממש קרובים ליעד... ארטור העיר בהתלהבות את תשומת ליבי לסנפיר של כריש ששחה במעגלים כעשרים מטר מהסירה שלנו. האמת, מרגש! לא מחזה שרואים בכל יום... אבל בכל מקרה, הייתי מעדיפה להישאר בהכחשה ולתמוך באמונה שאין כרישים בים תיכון (ברור שעובדה זו שיקרית לכל הדעות). בפעם הבאה שאקפוץ להתרעננות במים, אחשוב פעמיים, ועל זה נאמר... 'אמאל'ה!'

הסנפיר המבצבץ של הכריש הקטן

עגנו בנידרי שבאי לפקדה, בתוך מפרץ שממוקם בין גבעות ירוקות מעצים. הטלנו עוגן ואת הירכתיים קשרנו לסלעים כדי לא לזוז במפרץ במידה והרוח משתנה. ארטור ממש התלהב מהמקום כי הוא היה מפוצץ בסירות מפרש עוגנות (בעיקר של קרוזרים), כל 5 מטר- סירה. בכל פעם שעברנו עם הדינגי מקרוזה לחוף או בחזרה, אני נהגתי וארטור ישב כמו ילד על החרטום ולא הפסיק לבלבל את השכל "וואו איזו סירה מיוחדת", "עמית, תראי את זו", "שיווו!! יש לה תרנים מעץ...", לרגע הרגשתי שהחלפנו תפקידים- אני על ההגה והוא מברבר.

יום קודר ומלא עננים בנידרי

התאנים שקטפנו ממתינות להיכנס לסיר ולהפוך לריבה

את הימים הבאים העברנו בשוטטות בעיירה, שליחת מפרש לתיקון וקניות לסירה- אחת מבין החנויות שביקרנו בהן הייתה חנות יד שנייה לציוד ימאות- NIDRI MARINE. בין הדברים שקנינו כיד שנייה היו מפרש ראשי ב100 יורו, ומפות משומשות של רוב תכנון ההפלגה במחיר כולל של 20 יורו (כשמפה חדשה אחת עולה 30 יורו).

מחפשים מפות של האזורים הדרושים לנו... בין מיליון המפות שהיו על המדפים

ארטור בודק את המפרש החדש- ישן

מתדלקים סולר באמצעות ג'ריקנים לפני היציאה

ביום השני באי נסענו לפגוש את משפחת בלדרן, זוג ישראלי עם ארבעה ילדים המפליגים על הסירה BALOO. היה נחמד להיפגש עם משפחת קרוזרים, לשבת בקוק- פיט, להחליף חוויות וטיפים ובעיקר לספוג את האווירה המשפחתית. בהמשך השהייה בלפקדה קפצנו אליהם לסירה בכל יום והחלפנו עוד קצת מידע ופטפוטים על הדרך...

בנושא הימאות קיבלנו אינסוף מידע וניסיון... בקשר למטבח- שני טיפים מעולים שיישמנו שידרגו לנו את הטעמים פלאים:

1. בהכנת פסטה: במקום להכין את הפסטה בנפרד מהרוטב (ובכך לבזבז מים וגז מיותרים).מיכל בלדרן המליצה לי אחרת (היישר מהשכנים האיטלקים שלהם!). נסו לבשל את הרוטב במחבת אחת, ובמחבת בצד להרתיח את הפסטה עם כמות מים עד רמה שתכסה אותה בלבד. ברגע שהרוטב כמעט מוכן, והפסטה רתחה והמים שלה סמיכים יותר- יש לשפוך את הפסטה (כולל המים) לתוך הרוטב ולבשל את העסק ביחד. הרוטב נהיה סמיך יותר, וממש נצמד לפסטה עצמה... מומלץ מאוד לנסות את זה בבית!

2. אם יש לכם פרי שעומד לעבור זמנו, רסקו אותו טוב והכניסו אותו לבלילת הפנקייקים של שבת בבוקר.

טיפ נוסף וחשוב שקיבלנו מהבלדרנים היה על ברז באיזור שניתן לקחת ממנו מים באופן חופשי! עשינו נגלות על נגלות של ג'ריקנים ושקיות מים כדי להצטייד להפלגה לאיטליה.

מקלחת בחיק הטבע והברז החינמי

גיחה קצרה לחוף גלישה באיזור

מנידרי המשכנו לעיר לפקס. את ההפלגה לשם עשינו בחושך. עברנו בתעלה המסומנת בחלקה במצופים מוארים, ולאורך כל הדרך היה עלינו לשמור על ערנות מלאה עקב רוחבה הצר.

באותו הלילה כשהגענו ללפקס פגשנו סירה נוספת של ארבעה חבר'ה ישראלים בגילנו. גם איתם היה ממש נחמד לשבת בקוק- פיט ולהחליף טיפים. מצחיק לפגוש איש חיל- הים ששירת איתי בבסיס באילת על הסירה שלו ביוון, זה לא שהעולם קטן- אלא ארץ ישראל הקטנטנה.

אבן דרך נוספת- קורינטוס

בשישי אחר הצהריים אבא שלי אלדד ואחי שגיא הגיעו לפגוש אותנו במרינה אלימו, ממש כמה שעות אחרי שהתורן החדש הותקן.

התחנה המרכזית הבאה שצפויה לנו היא תעלת קורינטוס. זוהי תעלה שחצבו ביבשה, והיא מספקת מעבר מהיר (אורכה 3 מייל) מהסרוני (המפרץ שדרומית לאתונה)  לימת קורינטוס. לולא היינו מחליטים לעבור דרכה, היה עלינו להקיף את הפלופונז, אורך ההקפה בערך 270 מיילים (כמעט 500 ק"מ). זהו קיצור דרך משמעותי (שכמובן לא בא בחינם).

בשלוש בבוקר כבר היינו בפתח התעלה, רצינו לחצות אותה לאור היום, אז הטלנו עוגן והלכנו לישון.

בבוקר אבא ושגיא התעוררו והופתעו לגלות שלא עצרנו בדרך, והצלחנו להגיע עד לפתח התעלה. בתעלה הגשמתי את הפנטזיה של ארטור ועליתי לתורן כדי לצלם את הכל במבט מלמעלה. אבא שלי היה על ההגה ושמר חרטום לכיוון היציאה, וארטור ואני התעסקנו בצילומים.

תמונות ממעלה התורן

אחרי החצייה הגענו לעיר קורינטוס, אכלנו גירוס והמשכנו הלאה כי היה משעמם :)

התחנה הבאה הייתה לוטרקי, עיירת נופש של יוונים. אכלנו גלידה, התרעננו, עשינו מקלחת יסודית במקלחות חוף, וקינחנו את היום במנה עצומה של פירות ים במסעדה עממית.

הטיילת בלוטרקי (מזכיר קצת את אילת)

בלוטרקי ניצלנו את הזמן להחזיר לכשירות את הגנרטור רוח שלא עבד כבר הרבה זמן

בבוקר יצאנו שוב לים, והפלגנו מערבה ככל שניתן. לקראת הערב הגענו ל'קסילוקסטרו'. כשחקרנו על המקום דרך האינטרנט, על פניו נראה שזוהי מרינה חמודה מאוד, עם שירותים, מקלחות ושירותי כביסה, ואף חששנו כי היא תהיה יוקרתית מדיי עבורנו. הכניסה גם נראתה חצי מרשימה, החשד היחיד שעלה היה שהיא הייתה בקרבת החוף יותר מכל כניסה אחרת שיצא לנו להכיר. ארטור היה על ההגה, הוריד סל"ד והתחיל לנוע לעבר הפתח. פתאום, בעודנו בתנועה איטית קדימה, הרגיש שדבר מה עוצר את הסירה מלהתקדם. נגענו בקרקע. כמובן שארטור מיד נטרל את המנוע כדי שלא נמשיך לגרד את תחתית הסירה.

מזל שהיוונים נחמדים ואוהבים לעזור. דייג שהיה באזור סייע לנו לצאת מהברוך. הוא, אבא שלי ואחי עמדו על החוף ותפסו את המעלן (חבל חזק שיוצא מראש התורן) ומשכו לכיוונם. המשיכה גרמה להטייה של הסירה, מה שהקטין את השוקע. במקביל ארטור שילב בעדינות לאחור, ואחרי זמן קצר הסירה שבה לצוף ולא לגרד את הקרקעית. בסוף כל הסיפור יצאנו עם שריטה קלה באנטי- פאולינג (צבע נגד אצות בתחתית הסירה).

אבא ושגיא בשעת פעולת הטיית הסירה

החשכה החלה לרדת, ולא הייתה לנו ברירה אלא לעגון מחוץ למרינה. הים שבתחילת היום היה נמוך ורגוע, כבר הספיק לעלות ולטלטל את הסירה כהוגן (במיוחד במצב של עגינה, הגלים משפיעים יותר). רצינו מאוד לרדת כבר לחוף, אבל ניפוח והרכבת דינגי יהיו בעייתיים בטלטולים שכאלה. מכיוון שהיינו במרחק שחייה, מילאנו תיק אטום למים בבגדים יבשים ומגבות, הנחנו אותו על גלגל הצלה כדי שיצוף בדרך, ולקחנו איתנו את מקלחת המחנאות (שק מים מתוקים). השלכנו הכל למים, אמרנו ל'קרוזה' שנחזור בעוד כשעתיים ושתהיה חזקה מול הים המטלטל, ושחינו לחוף.

רגע לפני טבילה ומעבר לחוף- ללא דינגי :(

העיניים של כל האנשים שישבו במסעדה שממול היו עלינו, בכל זאת, זהו לא מראה רגיל לראות בערב ארבעה אנשים קופצים מסירה, פותחים מקלחת על הטיילת ומתחילים להתלבש בשיא הטבעיות.

בדיעבד מסתבר שהמרינה עצמה דיי מעפנה, אבל לעומתה בטיילת שבעיר יש אווירה ממש נעימה. ישבנו במסעדה כדי לעכל את כל מה שהיה עד עכשיו.

אחרי הארוחה, ארטור ואני ניגשנו למרינה לוודא אם יש איזשהו סיכוי שניתן יהיה להיכנס אליה בגאות, או לחלופין למצוא מקום עגינה יחסית קרוב לכניסה, כדי לא להעביר את הלילה בטלטולים כבדים (מצב שלא בריא לסירה, ולא נעים לנו). לא היה איזשהו אור בקצה המנהרה ושום מנוס לברוח מהטלטולים (הכל בהנחה שלא רצינו להעביר כמה שעות טובות על מנוע כדי לעבור לנקודת עגינה הבאה).

בדרכינו חזרה מהמרינה, עברנו ליד סירת דייג שישב בה דייג. ניגשנו וניסינו לשאול אותו בחצי אנגלית וחצי פנטומימה, אם מפלס המים אמור לעלות משמעותית בשעות הקרובות על מנת שנוכל להיכנס למרינה. כנראה שהפנטומימה לא הייתה ברורה מספיק, ולאחר מספר דקות מצאנו את עצמינו בסירת דייגים אפופת עשן סיגריות, מסתכלים בעיניים האדומות של הדייג המקומי מוזג לנו משקה שקוף מתוך ג'ריקן של 5 ליטר. אני לתומי חשבתי שאלו הם מים, אבל אחרי השלוק הראשון הבנתי שהעיניים שלו לא היו אדומות מהשעה המאוחרת, וזהו משקה אלכוהולי שנקרא סיפורה. הצלחנו להבין ממנו שהוא מכין אותו בעצמו.

התחלנו בניהול השיחה שהכילה סך הכל 10 מילים. הבנו ממנו שמפלס המים כן אמור לעלות, אך לא מספיק עבור שוקע הסירה שלנו (שוקע הוא עומק הסירה במים). בסוף השיחה המשיכה להתנגן מוסיקה יוונית כבדה, הוא הסתכל עלינו ואנחנו הסתכלנו עליו, ובאותו הנימוס שנכנסנו, כך גם יצאנו. בהחלט חוויה מעניינת.

שחינו בחזרה לקרוזה, ובין טלטול לטלטול התארגנו לשינה. שגיא החליט שהוא מעדיף להעביר את הלילה על החוף היציב ולא על הסירה שלא הפסיקה להתנענע. הכין תיק אטום עם בגדים, מגבת, שמיכה וכרית, ובשתיים בלילה שחה לספסל שממול.

הייתי רק יכולה לדמיין מה עבר בראשם של הזוג הצעיר שישב בספסל שליד. נער יוצא באישון לילה מן הים, בידו האחת גלגל הצלה ובידו השנייה תיק. התייבש, החליף לבגדיו היבשים, הניח כרית על הספסל, נשכב, התכסה ונרדם. לאבא, לארטור ולי נותר רק לשבת בקוק- פיט, להסתכל על הסיטואציה מהצד ולהתגלגל מצחוק.

בבוקר התאפסנו על עצמינו אחרי הערב ההזוי שהיה, ועברנו לאנדיקירה שנמצאת בצידה השני של הימה. בדרך ראינו להקת דולפינים גדולה, ומסתבר שהם דיי נפוצים באזור.

כפיצוי למקום העגינה המזוויע שהעברנו בו את ליל אמש, אנדיקירה יושבת בתוך מפרץ מדהים ביופיו, מים צלולים שמוקפים בהרים גבוהים וירוקים. בצידו הימני מפעל אלומיניום שהוא מוקד התעסוקה של כל תושבי העיירה.

אין כמו לפתוח את הבוקר עם עיתון טוב

ביום למחרת נסענו לעיר עתיקה בסמוך לאנדיקירה- 'דלפי'. זכינו בנהג מונית ששמו ג'ורג', ששדרג את הנסיעה פי שתיים אם לא שלוש. הוא לא דיבר אנגלית שוטפת, אך בכל זאת שטף באנגלית. נסו לדמיין לעצמכם נהג מונית יווני, על מרצדס בעיר נידחת, ואולי תצליחו לצייר אותו בראשכם.

אחרי 'דלפי' שגיא המשיך לאתונה, ואבא, ארטור ואני חזרנו לאנדיקירה.

אבא, שגיא, אני וג'ורג' האח ;-)

סיימנו את היום הכיפי הזה בהופעה של ריקודי עם מקומיים ומרשימים שעלתה מטרים ספורים ובמקריות גמורה אל מול המקום בו עגנו.

ניתן לשים לב לראשים שלנו מבצבצים מעל לפאנלים הסולריים

בבוקר נפרדנו מאבוש שנסע לאתונה, והמשכנו להתבשל בחום של אנדיקירה עד לשעות הערב.

החלטה מגבוה- מחליפים תורן

האמת, לא היה לנו מושג איך יסתיים השבוע הקרוב. בשלישי התחלנו את אחד הפרויקטים המשמעותיים בשדרוג הסירה שלנו, טיפול באחד מעמודי התווך המרכזיים, התורן. הגענו בלילה ketch, ונשארנו בבוקר sloop. בעולם היאכטות קיימים מספר דגמים: Sloop הוא הדגם הנפוץ ביותר, סירה עם תורן אחד. Ketch כמו הקבוצה שה'קרוזה' נמנית בתוכה- סירות עם שני תרנים, כשהתורן הראשי גבוה מהתורן האחורי- מאסף. בנוסף לכך ישנם דגמים נוספים, אך הם פחות נפוצים.

כפי שנרשם באירועי הפרק הקודם. החלפת תורן הייתה החלטה כבדת משקל. מסכת השיקולים הכללית הייתה מאוד מורכבת. אינספור שאלות רצו בראשינו בימים האחרונים. לא היינו מודעים למצבו האמיתי של התורן, וכיצד הוא נראה מבפנים. מצד אחד יכול להיות שהחומר כבר עייף ואכול, ושבאמת לא ניתן לסמוך עליו. אך מצד שני תמיד יש את הסיכוי שלתורן יש עוד כמה שנים טובות ושאין באמת צורך לבצע את ההחלפה. במיוחד כשההוצאה הזו דיי גדולה עלינו.

לפני שאספר על החוויה שעברה עלינו, אסביר בקצרה מהו תורן. תורן מיוצר לרוב מסגסוגת מאוד חזקה של אלומיניום, כזה שבונים ממנו מטוסים. צורתו באופן כללי היא גלילית חלולה. התורן כשלעצמו אינו מסוגל לעמוד בכוחות הכיפוף וההטיה העצומים שמייצרים המפרשים ברוח חזקה. מה שמעניק את חוזקו האמיתי הן הונטות (בעברית 'יתרים'). שהן כבלי פלדה מאוד חזקים, שנמתחים באלכסון מנקודות שונות בתורן עד לסיפון.

על מנת להחליף את התורן, ראשית כמובן, יש להוריד אותו. בניגוד לרוב הסירות, התורן שלנו נכנס לתוך הסיפון, מה שמפלפל את העניינים עוד יותר. לאחר מכן התורן נשלח ללופט של החברה (בית מלאכה של מפרשים ותרנים בשפת הימאים), ואנחנו שלחנו את עצמינו , בהפלגה על מנוע וללא מפרשים (שגם נשלחו לתיקון על הדרך) לנקודת עגינה חינמית סודית שהמליץ לנו תופר המפרשים.  

את היומיים הבאים העברנו בסיור באקרופוליס (הפעם תורם של טלי ושל ארטור), בקניות נוספות לסירה ובסילקון של איזור חשוב מאוד- החיבור בין הסיפון לבין פס העץ התוחם אותו. הסיליקון הקיים כבר ישן ובכל פעם שהים עולה, מים זולגים פנימה דרך הדפנות. החלטנו לשים סוף לעניין.

ברביעי בלילה נפרדנו מטלי, ובאותה הנשימה סיימנו את האתנחתא שלנו. היה כיף לארח עוד משפחה, וכמובן שהשתפשפנו ביכולת האירוח שלנו.

בשישי בבוקר חזרנו למרינה אלימו לטובת התקנת התורן החדש. טרם ההתקנה יש לבצע התאמות אחרונות, כמו קיבוע הכננות, הונטות, האלקטרוניקה בתורן ועקב התורן (החלק התחתון ביותר) שמותאם אישית לכל סירה. כשהכל מוכן ומותאם, מלבישים את התורן על הסירה באמצעות מנוף, ולא מאבדים מתח על התורן עד שכל היתרים מתוחים, אחרת כל העסק יקרוס.

בסופו של יום, המלאכה בוצעה במהירות ע"י חברת 'מלטמי' בניהולם של מינס וג'ורג'. בדיעבד אנחנו מאמינים שלקחנו החלטה נכונה בבחירת האנשים לביצוע המשימה.

בזה תם פרק אתונה, ארוך חם ולח, ועכשיו רק נותר לצאת להפלגת בכורה לעבר תעלת קורינטוס...

אתנאח-טלי

 ביום שישי בבוקר ארטור ואני יצאנו ליום קניות קצרצר עבור הסירה בפיראוס, ושם גם פגשנו את טלי שנחתה באתונה והגיעה לפגוש אותנו.

סיימנו איתה את יום הקניות, חזרנו לסירה והתארגנו להפלגה למחרת בבוקר.

היות והיה יום שישי, וקבענו עם חברת התרנים להתחיל בתהליך החלפת התורן רק ביום שלישי הקרוב, היו לנו מספר ימים להעביר באזור. הסברנו לטלי שמטרת השבוע אינה לצבור מיילים אלא לקחת את זה ברגוע, וטלי השיבה לנו: "אין בעייה, השבוע תהיה לכם אתנאח-טלי".

ההפלגה הייתה לאי אגינה שנמצא דרומית לאתונה. בדרך הייתה לנו רוח גבית מדהימה שנתנה זווית נוחה להפלגה עם גלים קטנים שמגיעים מהירכתיים, והים היה נוח. בקיצור אחלה של סיפתח לביקור של טלי.

הגענו למפרץ יחסית מבודד עם מספר סירות עוגנות בדרום האי אגינה. טלי וארטור קפצו מיד למים ושחו למערה באיזור, ואני נשארתי לשכשכך בקירבת 'קרוזה'.

השבוע ארטור קנה מקלחת חדשה לסירה! מקלחת מחנאות. שק שחור שתולים מעל הראש, עם צינור ודוש שיוצא ממנו. אומנם לא האמבטיה בבית, אבל מים חמים יש. 

טלי חופפת לי ראש אחרי כמעט חודשיים ללא שמפו

בבוקר שלמחרת יצאנו לכיוון העיר המרכזית של האי. יצאנו מהקצה הדרומי של לאזור הצפון מערבי שלו- כהרגלנו בזיגזוגים במעלה הרוח. בדרך צפונה טלי שישבה על החרטום הבחינה בקייט באוויר שנראה באופק. לאחר התייעצות בגשר הפיקוד, הוחלט על על עצירה לטובת גלישה. עגנו באי קטנטן בסדר גודל של שני מגרשי כדורגל, פרקנו את ציוד הגלישה לחוף ויצאנו לגלוש. הגלישה במים הכחולים והשקטים, הרוח שנשבה בעוצמה והשקט הפסטורלי... העצירה הזכירה לנו מהי מהות הטיול.

תמונות גלישה מהאוויר

את היומיים הבאים העברנו בשוטטות הקבועה, הפעם באגינה.

ביום שני בערב יצאנו להפלגת פרידה מהתורן הנוכחי שליווה אותנו עוד מהיציאה מהארץ. הדרך חזרה מאגינה הייתה לא פחות טובה מהדרך הלוך. הפלגנו ברוח קדמית כהה, ים נוח להפליא ומהירות של חמישה קשרים. כנראה שהתנאים הללו נעמו גם לדולפינים שליוו אותנו החלק מדרכינו. גם פה טלי הוכיחה את חדותה והייתה הראשונה שזיהתה את הדולפינים.
על קצה החרטום, ממש לפני שקיעה, נהנית מהדולפינים שלצידנו... עבורי אלו הם הרגעים שנחרטים חזק.