ארבעה פחות אחת- קלימנוס

ארבעה פחות אחת- קלימנוס

22.6.15

בהמשך לעלילות הפרק הקודם...

בדרך לקלימנוס היה עלינו להקיף את האי קוס ולעצור במעגן דייגים קטן, בצידו הצפוני של האי, על מנת להוריד את סטפני ולהיפרד ממנה לשלום. היא בחרה להמשיך לאתונה. ניצלנו את התחנה בה הורדנו אותה להפסקה קצרה מתנועה. את המעגן בו עצרנו אין למצוא באינטרנט והוא אינו מסומן כמקום עגינה במפות. גילינו אותו ביום שלפני כן בזמן הטיול ברכב. נסענו עד אליו על מנת לבחון אותו על פי עומקו והסתרתו מהרוח, והוא התגלה כמקום מגניב ורגיל לעגינה, מלבד דוברה נטושה ומוזרה שתפסה חצי משטחו. ההגעה למעגן הייתה באמצע לילה חשוך ללא ירח וללא אורות המסמנים את הדרך (הנפוצים בכניסות מסודרות למרינות). עובדה זו הפכה את כל תהליך ההיקשרות לאתגר חדש עבורינו. בבוקר הדייגים קיבלו את פנינו בחיוך רחב ובסיוע בקשירת החבלים.

הפרידה מסטפני

יצאנו ממעגן הדייגים הקטנטן למעגן העירוני בקלימנוס. העיר שהגענו אליה הזכירה מאוד את העיר התחתית בחיפה. היה מצחיק לשמוע מרוכל יווני מקומי, שביקר לפני מספר שנים בחיפה, ומספר שהעיר חיפה הזכירה לו את קלימנוס.

בזמן שארטור הלך למלא גז, פגשנו שם בחור יווני שמפליג על הסירה שלו לבד. במבט ראשוני הוא מזכיר יותר אינדיאני מאשר מישהו מהמזרח התיכון. לאחר שעזרנו לו להיקשר לרציף (ביצע עגינה ים תיכונית בעצמו!!!), הוא המליץ לנו על מקום שנקרא מפרץ הפיראטים שנמצא בצפון מערב האי. לפי דבריו המפרץ המדובר מזכיר חוף קריבי שנמצא מעבר לאוקיינוס.
בדיעבד העצירה בעיירה המרכזית בקלימנוס הייתה מיותרת ולעניין. מצד אחד בזבנו שעתיים של הפלגה, ומצד שני התמלאנו אנרגיות חדשות, ובעיקר מילאנו את הגז (במחיר זול ב-3 יורו מהמחיר שהיה ברודוס).

מובייל תמנונים בקלימנוס

שפית אמיתית מבשלת גם בהטיות וטלטולים- פינת הבישול של איטקין

אז המשכנו הלאה...
לקראת החשיכה התקרבנו למעבר בין שלושה איים: שניים קטנים, והאי קלימנוס עצמו. הקירבה בין האיים יצרה גלים המגיעים מהים הפתוח, מתנגשים בצוקים וחוזרים ובגדול לכיוונינו. באותו השלב הרוח גם ירדה במספר קשרים, ולכן הטלטולים גברו. תנאים אלו הורידו את מהירות ההתקדמות שלנו באופן משמעותי וכבר ציפינו להגיע אל מעבר לאיים, כדי לקבל הגנה ראויה מהגלים.

טעימה מהמשבר הכלכלי ביוון- חסכון בארנונה באמצעות בנייה על המים

בסביבות 22:00 בלילה נכנסנו סופית לתוך ההסתרה, מהפלגה בים מטלטל ומעייף עברנו למים שטוחים ונעימים לשייט. הפלגנו במיני פיורד. על שני החופים שהיו מימיננו ומשמאלנו ראינו שורה של אורות (שיערנו שאלה שני כפרים חמודים ופשוטים), ומיד מאחוריהם הרים סלעיים הנישאים לגובה מרשים. כמעט והתפתינו לעגון שם, אבל ניצלנו את התנאים להתקדמות נוספת לעבר מפרץ הפיראטים.

במפרץ הפיראטים העגינה היא לא עגינה ים תיכונית לרציף, ולא באמצעות עוגן, אלא היקשרות למצוף המקובע במקום. כיף להגיע מאוחר בלילה, ולהבין שאין צורך להטיל עוגן ולזרוק חבלים, אלא רק להיקשר למצוף שכבר נמצא שם.

23.6.15

בבוקר הצטייר אל מול עינינו מפרץ רגיל לכל דבר, לא קריביים ולא נעליים. בכל מקרה, החלטנו לעלות לתצפית, אולי שם נרגיש מעבר לים. למעלה היה יפהפה, היה נעים, אבל עדיין לא הרגשנו את האוויר הטרופי שהובטח לנו. עיזות מתרוצצות על הסלעים, שיחים של תבלינים בכל מקום- ברור למדיי שאנחנו בחופי הים התיכון.

בערב, בשעת הדמדומים, בזמן שאיטקין עבדה על ההמבורגרים שעומדים לעלות על הפלנצ'ה, ארטור יצא לנסות את מזלו בדייג באיזור. אולי הפעם, רק הפעם, בבקשה, הוא יצליח. לא תופתעו לגלות שלאחר כשעה וחצי של שוטטות עם הדינגי והחכה, בניסיון להביא לנו אוכל הבייתה, לא עלה דבר. בדרכו חזרה ל'קרוזה' עצר לידו דייג התמנונים המקומי (שנראה כמו כוכב נמלט מהסרט "שודדי הקריביים"), שכנראה ותפס באותו הערב יותר מדי תמנונים, לעומת ארטור, שתפס שקית ניילון לכל היותר. לאחר שיחה קצרה בין השניים, בפרץ פילנטרופיות נדיר מצד הדייג, ארטיומלה מצא את עצמו מופגז במטח תמנונים עסיסיים בעודם בחיים, שהחלו להתרוצץ בסירתו. בינתיים ב'קרוזה' ההמבורגרים כבר היו על המחבת והבנות לחצו לכיוון ישיבה לארוחת ערב ת-כ-ף ו-מ-י-ד-! למרות הרצון הגדול לשבת לאכול, איטקין ואני נאלצנו להתפשר על המבורגרים פושרים, והיה עלינו לעזור לארטור להעלות את התמנונים עוד לפני שהם מוצאים את דרכם בחזרה לים. למי שאינו יודע, תמנון הוא בעל חיים שיכול לצאת דרך החריץ הקטן ביותר שיעמוד בפניו. לכן נדרש לשמור אותו בקופסא סגורה לגמרי.

בזמן שארטור יצא לדוג אני ישנתי... :)

ההמבורגרים אחרי הכל הצליחו להישאר חמימים ומעולים! איטקין הגיעה עד לפרטים הקטנים ביותר: בשר עפ"י מידת העשייה שהוזמנה, קונפי שום, בצל מטוגן, צ'יפס מתובל, מיונז, חרדל וירקות פרוסים. 

תמונת ההמבורגר נגנזה באופן מסתורי. תאלצו להסתפק בהמחשה מסויימת של הקונפי שום

כהרגלנו הלכנו לישון על בטן מלאה, כשלמחרת בבוקר מתוכננת הפלגה מוקדמת לכיוון האי שצפונית לנו- לרוס.

קוס

19.6.15

עוד לפני שפקחנו את העיניים ניגשנו לכביסת בוקר בכיור בשירותים המקומיים...

עכשיו, אחרי שהבגדים כבר נקיים ויבשים - אפשר להתחיל את הפרק.

יצאנו מטילוס לכיוון ניסרוס, שאמור להיות אי נחמד, יחסית מתוייר, ושבמרכזו הר געש מעט פעיל. ככל שהתקדמנו בדרך (בזיגזוגים במעלה הרוח כמובן) האופציה להמשיך ישירות לקוס עלתה יותר ויותר. הרוח הסתובבה, ובכדי להגיע לניסרוס היה עלינו להמשיך עד לקוס כדי להסתובב (להחליף מפנה). לכן הדבר ההגיוני לעשות היה לוותר על ניסרוס ולהמשיך הלאה. 

השעה הייתה 16:00, כבר היינו קרובים מאוד לקוס. לפתע, מעל ההר המרכזי באי נראה ענן שחור, ורוח שמתקרבת בצעדי ענק עם גאסטים של 30 קשרים. מצד אחד תנאים אלו מעמיסים על הסירה, ומצד שני נותנים לנו התקדמות יפה לקרדמנה (העיירה בה תכננו לעגון). בסופו של דבר הרוח הזו החזיקה בדיוק עשרים דקות, ומיד לאחר מכן שבה לכיוונה הראשוני ונחלשה. בעקבות שינוי הרוח, גם שעת ההגעה התאחרה. ומזמן של שעתיים שנותר להפלגה, זה הפך לחמש שעות. לא הופתענו בקשר לשינוי מזג האוויר הפתאומי, התרגלנו לג'עג'ע בים כשאנחנו במרחק נגיעה מהתחנה הקרובה. מרפי אוהב להשקיע בנו את אחר הצהריים שלו.

מי שבעיקר התבאסה מהעניין הייתה סטפני (למרות שהיא בקושי מפגינה את רגשותיה, ביחס לבחורה ישראלית). סטפני לא הרגישה בשמיים במהלך ההפלגות, וכשהים היה עולה היא נהגה להתכנס בתוך עצמה, לשבת בקוק- פיט ולנמנם. מחלת ים שכזו.

שעה לפני הכניסה למעגן סף הסבלנות של איטקין ושלי שאף לאפס, עקב רעב מתפרץ. שתינו לא רצינו לבשל מפאת הזמן הקצוב עד להטלת העוגן. הרעב שלנו נגע לליבו של ארטור (או יותר נכון עלה על עצביו), והוא בחר באתגר של הרמת ארוחה (הכוללת את הקלמארי שתפס בערב שלפני כן). שתינו ישבנו ופטפטנו לנו בקוק-פיט, כשמתוך הקבינה עלו רעשי ארונות נטרקים,מחבתות מתעופפות וסכינים מושחזות. חצי שעה מרגע תחילת ההכנה כבר היינו בקפה שאחרי. מי אמר שמקומם של הגברים הוא לא במטבח?

הגענו (שבעים) לקרדמנה בקוס. מצאנו שם מרינה קטנטנה, ללא מקום פנוי אחד לעגינה . התקרבנו לרציף ושוחחנו עם אחד המקומיים שהיה על אחת מהסירות. הוא המליץ לנו להיקשר בגישת לונגסייד (דופן לרציף- אחת הגישות הנוחות ביותר), הבעייה היחידה הייתה שעלינו להתנתק משם בשבע בבוקר על מנת לפנות מקום למעבורת שמגיעה. אחרי שראינו שיש במקום עמדת מים שככל הנראה ניתן לקחת חופשי (כל עוד החשיכה ירדה, ואין איש שמסתובב באיזור) לא היססנו ומיד ניקשרנו.

הערב כבר ירד, היינו מעט עייפים מההפלגה, והדבר היחיד שרצינו היה רענון. מה הדרך הטובה ביותר להתרענן? כדור גלידה על פי הנוהל!

20.6.15

כל עוד אנחנו קשורים לרציף- אין צורך בדינגי על מנת לעבור לחוף, והמעבר לקרקע מוצקה פשוט יותר. אני משתדלת לנצל את העובדה הזו ליציאה לריצות כושר בעיקר בבקרים. לכן, בשש בבוקר של היום שלמחרת כבר הייתי על הרגליים ויצאתי לסיבוב על החוף (כשרצים מספיקים לראות יותר). בבוקר הכל עוד שקט ורגוע, כמעט כולם עוד ישנים למעט בעלי המסעדות שמתחילים אט אט לפתוח את הדלתות ולהכין את המקום ליום שעומד בפתח.

אחרי ששבתי לסירה וכל צוות "קרוזה" השכים, פינינו מקום למעבורת המדוברת והלכנו לסוכנות רכב כדי לשכור אחד על מנת לראות את כל האי. לארבעה אנשים המחיר היומי עבור רכב היה לגמרי מתקבל. טוסטוס לזוג עלה יותר מאשר רכב לארבעה, לכן החלטנו על רכב. האמת שדיי שמחתי מהעניין (לא ששה ליסוע על אופנועים).

התחנה הראשונה הייתה הטירה שנמצאת בנקודה השנייה בגובהה באי. במשך כשעה וחצי חיפשנו את השביל לכיוון התצפית, וכל שעשינו היה להמשיך בסיבובים סביב עצמינו. לבסוף, החלטנו לטפס דרך הסלעים. לאחר שהנוף התגלה בפנינו הבנו שהעלייה הייתה לגמרי שווה.

צוות "קרוזה"

הטיפוס לעבר הטירה במעלה ההר

התחנה השנייה הייתה במעיינות חמים. אתחנתא מפנקת לאמצע היום. הגענו לפיסה קטנה של רוגע. מעיין בגובה הים שתחום סלעים סביבו ונותן תחושה של ג'קוזי טבעי. כשמי המעיין פוגשים את מי הים ישנו שינוי גוון יפהפה, ממים יחסית כהים וחמימים למים צלולים וקרירים. תוך כדי שכשוך במימי המעיין המעלים ניחוחות גופרית מרנינים, אווז מלהקתו של נילס קפץ לביקור גם הוא. לא עברה שנייה מהרגע בו נחת והתיישב במים, וכל הילדים בבריכה החלו ללכת אחריו בשורה כאילו והוא אמא אווזה.

# הרגשתי שהמים החמים עשו טוב לאצבע הסגלגלה שלי, כבר היה שווה לעצור שם #

המשכנו לארוחת צהריים מאוחרת בעיר קוס, כשלידנו היה שולחן ארוך מאוד מלא בגברים ישראלים, לפחות 50 חבר'ה, לרגע הרגשנו בחזרה בארץ. אני חושבת שסטפני הייתה קצת בהלם תרבות מהישיבה שם.

את אחר הצהריים העברנו בסיור חופים בחיפוש אחר חופי גלישת קייט ונקודות עגינה צמודות. בסופו של יום לא הגענו למציאה ששווה את ההפלגה אף לאחד מהספוטים, תנאי הגלישה לא היו מזהירים (אחרי החוף של פרסוניסי יהיה קשה לפתות אותנו).

בקצה האי מצאנו מעגן דייג קטן שיכול לשמש כתחנת ביניים ללילה בין קוס לבין קלימנוס (האי שנמצא צפונית אליו). במעגן הדייג הזה סיימנו את היום בצפייה בשמש היורדת, שמסיימת יום עבודה נוסף בשמיים.

סיימנו יום ארוך שבו הספקנו לכסות את האי מן הקצה אל הקצה. החל בהרים שבמרכזו, דרך קצהו הצפוני והמתוייר ועד לשפיץ הדרומי ביותר(שדרך אגב 'שפיץ' זו גם מילה בגרמנית- בהשראת סטפני הטרמפיסטית).

כששכרנו את הרכב שמנו לב שחלוקת ההוצאות בין ארבעה אנשים מוזילה את העלויות באופן משמעותי. לכן החלטתי לסכם פרק זה במדריך קצרצר לקרוזרים החסכנים:

1. מצאו מספר אנשי צוות כקיבולת הסירה (יחי הקואופרטיביות)

2. שווה שאחד/ אחת מהם יהיה שף מדופלם (תמצאו לכם איטקין משלכם)

3. טרמפיסטית מארץ זרה תשפר לכם את האנגלית ללא תשלום חודשי

4. מדד הגירוס: אם מדובר במחיר מופקע מעל ל2.20 יורו- מדובר במלכודת תיירים

5. עיזבו את הירקן, הוא יקרן- טפסו על העצים וקיטפו קצת תבלינים

6. מנוע הצורך דלק זה לחלשים, עיברו למשוטים!

7. נצלו את שעות החשיכה להסלקת מים מברזים נסתרים

8.  שחור זה המי- חם החדש- במקום לפנטז על מקלחת חמה, רססו בקבוקי מים בשחור, השאירו אותם על הסיפון והשמש תעשה את שלה

מיטלטלים לטילוס

ביום רביעי ה-17.6.15 יצאנו מהאי סימי לכיוון האי טילוס. גם הפעם בחרנו לעבור במיצרים המדהימים מצפון לעיירה. השקט הפסטורלי במיצרים נקטע ע"י שקט צורם של חוסר רוח. כל האופק נראה חסר רוח גם הוא (נובע כתוצאה מהסתר של חצי אי טורקי במעלה הרוח). וכך התחלנו להיטלטל אל עבר טילוס. הבנו שזה עניין של זמן ושבקרוב תיכנס מכת רוח שתוכל להזיז אותנו מיילים ספורים מעבר להסתרה, לכן לא הנענו מנוע. התקדמנו במהירות מסחררת של 1.5-2 קשרים בזיגזג (נגד הרוח) אל עבר היעד אבל היי, מי ממהר??..  להפלגה האיטית אף היה יתרון, הצלחנו להצליב חרטומים עם להקת דולפינים קטנה אשר כללה גם גור. פעמיים הם הופיעו מולנו בטווח בינוני. כל הצוות עודד את איטקין לעלות על בגד ים ולקפוץ למים הצוננים בנימוק של: "הנה הנה עוד שנייה הם חוזרים". סוף יוצא דופן לא היה לסיפור הזה. או במילים אחרות – 'לא דולפינים ולא יער'.

סטפני ואני מכינות צמידים במהלך ההפלגה

המשכנו לזגזג מעבר להסתרה במהירות סבירה ואט אט נכנסנו לחושך. ב2200 נשארו לנו בקירוב 5 מייל בכדי להגיע למעגן באי, גם הפעם המזל לא האיר פנים, או יותר נכון –פשוט כבה, ואת המיילים האחרונים נאלצנו לשוב ולזגזג במהירות מגוחכת של קשר (כן, כל הלילה...). בזריחה הגענו למעגן, ארטור, ואני הלכנו לישון, איטקין התקדמה לעבר המאפייה וסטפני ניגשה לטיול הבוקר שלה, לכבוש איזו פסגה מקומית.

ביקור חטוף במאפייה המקומית

לאחר השכמה מאוחרת, החלטנו לצאת לטיול במעיין מקומי (מסתבר שמעיינות הם די נפוצים באיי יוון למרות גודלם הקטן). תחילת הטיול הייתה בשביל החצוב בצוק מעל מפרצים מדהימים, ממשיך בנחל ירוק שזורם ומפסיק במקטעיו השונים (כנראה שהזרימה ממשיכה מתחת לאדמה) ומסתיים בכביש מודרני המוביל לכפר בו עגנו. הטיול נשא גם פירות נוספים (תרתי משמע). בנחל 'רוקנו' שני עצי תות מבודדים שלא נגעו בהם כלל ובכפר זכינו למספר שקדים ירוקים אחרונים לעונה.

נשנוש צהריים מעץ התות שבדרך

חזרנו 'לקרוזה' מרוצים בדיוק בזמן לארוחת ערב נוספת מבית היוצר של 'טל איטקין'– פסטה ברוטב שמנת ובטטה (ללא שמנת) וסלט עדשים. מתכונים יעלו בהמשך.

תוך כדי הארוחה, זיהיתי דמויות כהות במים שוחות ליד היאכטה. מסתבר שאלו היו זן מסוים של דיונון/ קלמרי. חיש מהר הם היו בדלי לאחר ניקוי. שמנו אותם במקרר (היינו מפוצצים מהפסטה) בכדי להכין אותם ליום הבא.

ארטור שנייה לאחר דייג הקלמארי הראשון

ארטור בניקוי הקלמארי הטריים

אם לא שמתם לב, ארטור היה כתב השטח לפרק זה, והקרדיט על זיהוי ודייג הקלמרי מגיע לו.

שימי חרטום על סימי

 16.6.15

היעד הבא היה האי סימי עם אופציה לעצירה בעיר רודוס – כ 80 מייל סה"כ. הדרך לא הייתה חלקה לגמרי, את הלילה התחלנו ברוח של כ20 קשרים, ובזריחה היא נפלה ל0 מה שאילץ אותנו להפסקה קצרצרונת בלינדוס. בצהריים הרוח התגברה שוב למכות של עד 25 קשרים בפתחי וואדיות. אסביר מה המושג אומר-בהפלגה בקרבת החוף, ליבשה יש השפעה גדולה על כיוון ועוצמת הרוח. באיזור בו הרוח מגיעה מכיוון החוף שקיים בו וואדי או גיא צר, היא מתגברת (אפקט וונטורי) והדבר מורגש מיילים ספורים לתוך הים. מכיוון שאנחנו ניסינו להפליג קרוב לחוף ככל הניתן (ככל שקרובים יותר גובה הגלים קטן יותר) הרגשנו בתופעה בצורה רבה. יש לציין שההפלגה הייתה מאוד נעימה מכיוון שהיינו עם מפרשים מצומצמים למינימום.

מול העיר רודוס, ב12 בלילה ויממה לאחר שעזבנו את פרסוניסי, החלטנו להמשיך הלאה לסימי מכיוון שמצב הים היה סביר. אחרי הרבה זיגזגים (אנחנו לא אוהבים להפעיל את המנוע בשביל להפליג נגד הרוח) ולאחר שהקפנו את האי מהצד הארוך יותר שלו, הגענו לעיר סימי. היתרון של ההקפה הארוכה הזו היא שעוברים במיצר רדוד במיוחד עם מים בצבע מדהים.

טל וסטפני הטרמפיסטית הראשונה שלנו

הגענו לסימי. אחרי המעבר במיצרים כבר התחלנו לראות את התרנים שמבצבצים מכיוון הנמל של העיר. ביוון אפשר לשער את השעה עפ"י מצב הסירות במרינה. בשעות הבוקר היא יחסית ריקה כי כל הסירות ממשיכות בדרכן, ולקראת הצהריים מתחילה שעת העומס של הסירות החדשות שמגיעות לעגון. לכן מומלץ להגיע מוקדם בבוקר כדי לתפוס מקום עגינה לפני שעת העומס.

אם הייתם פותחים את הווייז באותו הרגע הייתם שמים לב שיש פקק בכניסה לעיר סימי דרך הים. מיד אפרט. לאחר שקצת התמהמהנו ומצאנו מקום עגינה בין כל הסירות (הגענו בשעת העומס) התחלנו את תהליך העגינה. ארטור החל להניע את הסירה לאחור, ואיטקין התחילה בהטלת העוגן. שרשרת העוגן לא רצה חלק, היה עליי לרדת לתא העוגן ולעזור לשרשרת לזרום כמו שצריך. כשמקביל היוונים כבר החלו לזרז אותנו מהרציף בצעקות (היו ארבע סירות וביניהן יאכטת פאר שחיכו להיכנס) הבנו שהפעם זה לא ילך ויצאנו מתוסכלים לעגון בחוץ.

מחוץ לנמל היו שתי סירות עוגנות. ניסינו את מזלינו והטלנו עוגן באיזור שלהן. עומק המים באיזור היה בסביבות ה-25 מטר, מה שגרם להטלת ספק בעגינה איכותית לעומת הרוח החזקה שנשבה באיזור. למרות זאת, הטלנו עוגן ועל פניו נראה שהסירה יציבה במקומה ושרשרת העוגן אינה רועדת ונגררת, אלא נעוצה בחול. מותשים אך מרוצים, קפצנו למים להתרעננות לאחר ההפלגה וניסיון העגינה הכושל בנמל. כשלפתע, איטקין העירה את תשומת ליבינו ותהתה האם איננו מתקדמים עם הרוח הרחק מהמקום בו היינו כשהטלנו את עוגן? ואכן כך היה. העוגן לא ננעץ כמו שצריך ולא היינו עגונים באמת.

עלינו בזריזות לסירה, ועוד בבגדי ים נכנסנו בחזרה לנמל כדי לשוב ולהיקשר (עגינה ים תיכונית) באחד מן הרציפים שם.

ארטור היה על ההגה ואני הייתי על העוגן. נכנסנו בין שתי יאכטות לא קטנות, והמרווח ביניהן היה בול בשבילנו. זאת אומרת, עלינו להיכנס בדיוק מרבי על מנת שלא להתחכך בשכנותינו העתידיות. התחלנו בהטלת העוגן (כבר הפסקנו לספור כמה פעמים הוא טבל במים באותו הבוקר), הטווח הלך והצטמצם, הרוח החלה להפיל אותנו לכיוון היאכטה שהייתה במורד הרוח. עכשיו אספר פה על תקרית שהייתה באחד הרגעים הקריטיים באותו הזמן, ומקווה שהלקח שאני למדתי ייזכר אצל הימאים המעיינים בבלוג. עוד לפני שקיבענו את שרשרת העוגן, שמתי עליה את היד על מנת לבדוק אם העוגן נגרר. ארטור הגיע לחרטום כדי לבדוק מה המצב, ובלהט הרגע, הוא לא שם לב שאני עם היד על השרשרת, ולחץ על הכפתור שמותח אותה. אני כמובן לא ציפיתי לכך, והיד שלי ליוותה את השרשרת ונכנסה בינה לבין הסירה, ובמזל גדול יצאה מביניהן תוך שנייה.

ארטור נתן לי חיבוק חטוף ומיד המשכנו בהיקשרות. היו שני נערים תורכים מהסירה ליד שעזרו לנו בהעברת החבלים, והיו מאוד נחמדים ומיד הביאו לי קרח.

לסיכום, אני יצאתי בזול, עם ציפורן שחורה ואצבע סגולה, אבל הלקח נלמד. לא רק בנוגע לזהירות בעגינה, אלא בכל תחומי הימאות. לעיתים אנו לא שמים לב אך באמצע כל האטרף של העברת חבלים, מתיחת חבלים, מניעת התחככות הסירה עם הרציף, ועגינה כמובן, הרגליים, הידיים והאצבעות שלנו במיוחד, נכנסות במקומות שעלולים לסכן אותן.

את היום העברנו בסימי, פתחנו בגלידה כמובן והמשכנו לארוחת ערב בשרית בסירה (סופסוף קצת עוף!). אין כמו יום מנחוס שמסתיים בארוחה טובה. שוב, תודה לאיטקין.

הקונכיות שאספתי בחוף הקטנטן

בבוקר שלמחרת ביקשו מאיתנו להעביר את הסירה לרציף שממול, וכיוון שעדיין היה בוקר, הנמל היה יחסית ריק והרוח עוד לא הספיקה לעלות. החלטתי לתרגל את העגינה הזו בעצמי. # אוסיף עוד סוד קטנטן שלא סיפרתי לגבי הכניסה שהייתה אתמול לנמל, והוא... שהפקק המדובר שהיה התחיל כי אני רציתי לתרגל את העגינה הים תיכונית (בפעם הראשונה). באותה השעה הרוח כבר הייתה חזקה, המרינה הייתה מלאה וזה לא היה הזמן הנכון לאי- דיוק. בכל מקרה, נערכתי לגישה שלוש פעמים, ולאחר הבנה של המצב הבנתי שזה לא הולך להיות חלק ובטוח. #

ההיקשרות לרציף הפעם, הייתה ההפך הגמור מאתמול. גם אופן נעיצת העוגן וגם הגישה לרציף הלכו כמו שצריך. בהחלט חוויה מתקנת.

את היום השני שלנו בסימי בילינו בשוטטות באי – מצב הצבירה העיקרי שלנו ביבשה. התחלנו בחוף קטנטן ונסתר בקצה העיירה. שם פגשנו צולל/ דייג מקומי שדג דגים באמצעות צלצל. לאחר מספר דקות הגיע השותף שלו עם השלל היומי המורכב בעיקר מלוקוסים, קלמרי ועוד מספר דגים אחרים. כשהתעניינו לגבי קניה של דגים לארוחת ערב הדייגים שלפו מחיר תיירים של 25 יורו לקילו דג. מטבע הדברים לא קפצנו על 'המציאה' ושכנענו את עצמנו בתירוץ שבאי הבא נדוג את הדגים לבד. (עד לכתיבת שורות אלו לא תפסנו עדיין יצור חי אחד). לאחר הטבילה המשכנו לטיול בכפר. הגענו עד לכנסיה\מנזר בראש הצוק דרומית למעגן. הסתדר ככה שזה היה בדיוק בשקיעה ולכן השילוב של רוח חמימה מלפנים, מפרץ יפיפה מלמטה ושמש מסמיקה מלמעלה היו שוב שילוב מנצח (אחחח יוון....).

ארטור מדגמן את הקולקציה הפרחונית של עגילי גבה

אסיים כאן כי נדרש לי זמן כפול לכתיבת הבלוג עקב האצבע הסגולה.